| כתבו לנו
| הדפסה | חזרה לדף הבית
| חזרה לאינדקס של מערכי שיעור |
סיפור קצר, אגדה וסיפור עם
|
הפקדון (י. ל. פרץ) בקהילת-הקודש טורובין חיה סבל ושמו טוביה. והיה טוביה איש עני ואביון ומטופל. ועמד ביום
החמישי בשוק. כנפי בגדיו תחובות בחבל שעל מותניו, מוכן ומזומן לשאת משא, להשתכר
ליום השבת- ואין. פונה טוביה כה וכה, מאין יבוא עזרו- והחנויות מסביב ריקות,
הבעלים יושבים בפנים ומפהקים על השולחנות, או הולכים בטלים ומטיילים על פתחי
החנויות. והשמש עלתה ותיקד מעל לראשו- חצות יום ועוד אמתחתו ריקה. ונשא טוביה
עיניו השמיימה והתפלל בלבו תפילה קצרה: - ריבונו של עולם, עשה למען סריל שלי והתינוקות. אל תעשה שבתי חול, ואל תצריכני למתנת
בשר-ודם... עודנו מדבר והנה יד אוחזת במעילו מאחוריו.
ופנה טוביה, ולפניו אשכנזי, איש-ציד: מדים ירוקים, נוצה מבריקה מרחפת מעל
לכובעו... - מה חפצך, אדוני הצייד, ובמה אוכל
לשרתך? והצייד מאיר פנים ואומר לו
אשכנזית צחה: |
|
-
הוה יודע, טוביה, שנכונו לך שבע שנים טובות, שבע שנות ברכה והצלחה, ותוכל לקנות לך
לצמיתות את העיר, עם השוק והחנויות ועם כל הסביבה. והברירה בידך: מאימתי! ברצותך
תתעשר עד היום, וטרם תשקע השמש מעל לראשך, יזרח לך מזלך כשמש בצהרים, אבל כעבור
השנים הטובות תעני, ותשוב, ככלות כוחך, להיות סבל כמקודם... וברצונך תבואנה השנים
הטובות בסוף, ובהגיע התור,
תסתלק מן העולם בעושר וכבוד כאחד הגבירים
הגדולים אנשי-השם.
איני צריך להגיד לכם, שאותו הצייד היה התשבי,
זכור לטוב, אבל טוביה לא הרגיש בזה, וחשד אותו ללץ לועג לרש, ושמא הוא מכשף, ורוצה
הוא להיפטר ממנו בשלום, ועונה לו בניחותא:
- הרפה ממני, אשכנזי חביב, ולך לך לדרכך; רש
אני אין כול, ואין לי לגמלך בעד הטוב, שאתה רוצה לעשות עמדי... אבל כשהצייד מפציר
בו, נכנסים הדברים, שהוא שונה ומשלש, ללבו של טוביה, וחושב הוא: שמא ואולי, ואם לא
יועיל לא יזיק, ועונה בתמימות:
- הוא יודע, אשכנזי אהוב, שדרכי תמיד לשאול
בעצת סריל שלי, הבה ואלך, ואשאל את פיה; תגביל היא את
הזמן.
- מנהג כשר – עונה הצייד – לך ושוב ואני אחכה
לך.
והוציא טוביה את כנפי-מעילו מבעד החבל ויצא את
העיר אל השדה, ששם ביתו, בית חומר, להימלך באישתו.
ואישתו סריל עומדת
על פתח ביתה ומחכה לו. ובראותה אותו, ותרץ לקראתו ביד פתוחה, כי אמרה: אנה ה' לידו
שכר-עבודה והוא מביא לצורכי השבת... אבל טוביה אומר לה, שלא השתכר עוד כלום. ובא
אך לשאול בעצתה, כי בא אליו איש-ציד, אשכנזי, ואמר כה וכה...
ומספר הוא לה את כל דברי הצייד. וסריל האמינה תכף ומיד. ולא חקרה, ולא דרשה הרבה. ותען ותאמר:
- לך והגד, שתבואנה השנים הטובות לאלתר...
- ולעת זקנה, סריל?
- ברוך ה' יום יום!
– ענתה סריל בבטחה – ולנו פנאי לחכות... האינך שומע את קול הילדים? משחקים הם מאחורי הבית בחול...
שולחו מן החדר, לא שילמנו שכר-לימוד...
ונוכח טוביה, ולא פסח עוד על שתי הסעיפים, וירץ
אל המבשר, ויאמר:
- רצונה של סריל שלי:
תכף ומיד!
- ואחר-כך, ככלות כוחך ולא תוכל לשאת משא?
- היא אומרת: ברוך ה' יום יום,
יש לה בטחון... והעיקר, שצריך לשלם שכר-לימוד בעד הבנים.
- יהי כן – מסכים המבשר – לך ושוב הביתה, שם
מחכה לך הברכה...
|
המבשר נעלם. וטוביה פנה וילך, ויפן לאחורי הבית, ששם הילדים משחקים בחול.
וירא, והנה החול אינו חול, כי אם עפרות-זהב...
והתחילו השנים הטובות... כעל כנפי-נשרים דואה הזמן, ובהגיע קץ שבע
השנים הטובות, ויבוא המבשר להגיד לטוביה, כי עוד היום תשקע שמש הצלחתו, וכל
עושרו, אשר לו בבית ואשר הטמין אצל אחרים, כחלום יעוף. וימצאנו, והוא עומד בשוק,
כנפי-בגדו תחובות בחבל שעל מותניו, מוכן ומזומן לשאת כל משא ולהשתכר בזיעת-אפיו
כמקודם. וטוביה אומר: באת, אשכנזי חביב, לבשרני, כי
עברו השנים הטובות; לך והגד לסריל שלי, כי העושר
והכבוד היו בידה... |
|
ויצאו שניהם יחדיו אל השדה, ששם ביתו של טוביה,
בית-חומר כמקודם. וסריל עקרת-בית לבושה כמקודם
בגדי-עניים. וכבשר לה המבשר על חלוף
הזמנים, לא השתאתה כלל ותען ותאמר:
- אין דבר, אדוני, למעננו לא התחילו עוד השנים
הטובות כל-עיקר. ואת האוצר חשבנו לפיקדון מאת ה' יתברך...והבית הוא כמו שהיה,
והמלבושים כמו שהיו, ואנו אוכלים ושותים, כמו שהיינו אוכלים ושותים מקודם, לפי
שהתפרנסנו אך מיגיע-כפיו של טוביה ומזהב-האוצר, מפיקדונו של הקדוש-ברוך-הוא שנמצא
בחול, לא לקחנו כי אם לשלם שכר-לימוד בעד הבנים. התורה שלו והזהב שלו, ובזהבו
שילמנו בעד תורתו, ולא יותר... ואם מצא, שמו-יתברך, בעל פיקדון יותר אחראי, יפקידו
אצל אחרים...
וכדברה נעלם המבשר. והתעלה והציע את העניין
לפני הבית-דין של-מעלה.
ויצא הפסק, שאין בעל-פיקדון יותר אחראי מטוביה
וזוגתו סריל, ונשאר הפיקדון אצלם...
שלום לכווווווולם
§
היום נתחיל בסיפור "הפיקדון" מאת י.ל. פרץ.
זהו סיפור
קצר. מה, לפי דעתכם, מאפיין את הסיפור הקצר?
סיפור קצר הוא:
מונח שהשתרש מסוף המאה ה-19. מקובל לראותו
כיצירה עלילתית, המניעה דמות אחת או דמויות ספורות ביצירה לא ארוכה. בשלבים ידועים
של התחלה , אמצע, שיא וסוף. נושאי הסיפור הקצר, סגנונותיו ואופני הביטוי שלו אינם
מוגבלים. ייתכן ויהיו בסיפור הקצר כל סממני הרומאן, אבל הוא מצומצם מבחינת אורכו.
קו ההתרחשות בו ישיר, בהיר וחד כיווני.
הוא נמנע מסטיות ומאפיזודות והוא נשבר לעתים
בנקודת מפנה חדה ופתאומית. גם מקומו של המספר
מצומצם. הוא נמנע מלהתערב, להעלות את דעותיו או לפרש את דמויותיו ואת מניעיהן.
הדמויות בסיפור הקצר תוצגנה בצורה סלקטיבית תוך
בחירת היבטים נבחרים הנדרשים לסיפור ולנושא המרכזי.
[אשר א' ריבלין, מונחון לספרות, ספרית
פועלים, 2001, עמ' 47.]
מונחון ספרות באתר - http://www.emek.org.il/sifrut/
כותרת הסיפור היא - הפיקדון ( ألوديعه ) (כתיבת המילה ומשמעויותיה על הלוח)
§
האם כותרת הסיפור מפורשת או מרומזת?
§
מה משמעות המילה 'פיקדון'?
כותרת
שם
היצירה. יש סוגים שונים של כותרות, כגון: כותרת מפרשת המרמזת על נושא השיר או
הסיפור; כותרת שהיא הנושא של היצירה; כותרת שהיא מטאפורה של תוכן היצירה ועוד.
הכותרת היא המפגש הראשוני של הקורא עם היצירה, ועל כן יש לה תפקיד חשוב.
מתוך מונחון ספרות באתר - http://www.tzafonet.org.il/
פיקדון - מהפועל פָּקַד (שורש = פ.ק.ד) במשמעות של: צווה, נתן פקודה, מסר
הוראה.
מכאן, פיקדון
הוא
*חפץ או כסף שמישהו מפקיד בידיך או מוסר לך למשמרת.
*כסף שאדם מפקיד בבנק, בבית המשפט או במשרד ממשלתי
בתור עירבון לקיום התחייבותו.
בעל-פיקדון הוא
*המפקיד - מי שהפקיד בידי אחרים חפץ או כסף. *הנפקד - מי שהפקידו
בידו חפצים או כסף.
[מתוך מילון אבן שושן]
§
כאשר אנו קוראים את
כותרת הסיפור, מה ניתן לשער על תוכן הסיפור? על מה ידובר בסיפור?
לאחר קריאת הסיפור על ידי המורה פעם אחת...
§
האם ניתן לחלק את הסיפור
לחלקים מסוימים או לתקופות מסוימות?
כן. הסיפור בנוי משני חלקים:
1.
לפני
השנים הטובות והוא החלק המתחיל מ "בקהילת-הקודש טורבין
חיה סבל ושמו טוביה..." עד "והתחילו השנים הטובות...".
2.
אחרי
השנים הטובות והוא החלק הקצר המתחיל מ "כעל כנפי-נשרים דואה הזמן..." עד
"נשאר הפקדון אצלם."
לפני שבע השנים הטובות
מי הן הדמויות המרכזיות המופיעות
בסיפור ? מיהו גיבור הסיפור?
בסיפור פועלות שלוש דמויות
מרכזיות:
א.
טוביה – גיבור הסיפור
ב.
סריל (אשתו של טוביה)
ג.
האשכנזי.
§
כיצד מתואר טוביה בפתיחת
העלילה?
האם שמו של הסבל יכול לומר לנו משהו על אדם
זה? במילה "טוביה" נמצאת
המילה "טוב" כלומר שאולי יש חשיבות ומטרה לשם זה. אולי זהו שם המתאר את
אישיותו של הסבל.
טוביה הוא סבל עני ואביון ובעל משפחה ברוכת
ילדים, הוא אדם חרוץ וחריצותו מתבטאת בכך שהוא היה עומד כל יום בשוק מהבוקר
ועד הערב כדי להתפרנס בכבוד מיגיע כפיו "ועמד בשוק ביום החמישי..." , אדם
מאמין: "נשא עיניו השמימה והתפלל...אל תעשה שבתי חול", וכן, אדם
בעל גאווה עצמית: "אל תצריכני למתנת בשר ודם".
"עודנו מדבר והנה יד אוחזת במעילו
מאחוריו..."
פתאום מופיע צייד אחד, אשכנזי לובש בגדים ירוקים ונוצה מרחפת מעל כובעו. הוא לא
מופיע כאדם יהודי רגיל, אלא, כאדם מסתורי הבא מרחוק, מאשכנז, ועל כן מראהו ולבושו
יוצאים דופן לעומת מקום מגוריו של טוביה.
§
מי הוא, לפי דעתכם, איש
זה? לפי תיאורו של איש זה, האם הוא מזכיר לכם דמות מסוימת?
זהו אליהו הנביא ( إيليا
النبي , مار
إلياس , الخضر) שגם מזכיר לנו את סיפורי רובין הוד מושיע העניים וכל הזקוקים לעזרה
ולתמיכה.
§
האם אליהו הנביא קיים גם
במסורת שלך? כיצד הוא מכונה? ומה הוא מסמל?
קהילת הקודש: כינוי לעדת היהודים בעיר מעורבת.
מפהק: يتثاءب
השמש תיקד: נעשתה חמה מאוד, בערה.
אביון: עני
עשה שבתו חול: לא כיבד את יום השבת ע''י סעודה טובה וחגיגית יותר
מסעודות בימי חול.
מטופל: שיש לו ילדים רבים.
אמתחת: שק גדול.
תחב: הכניס
יום חול: יום שאינו מקודש.
דמותו של אליהו הנביא (הצייד
האשכנזי)
בדמותו של אליהו הנביא יש מסוד ההפתעה והדמיון. בסיפור הוא בולט כדמות על-טבעית,
הוא מופיע ונעלם באופן פתאומי, והופך את החול לזהב.
בסיפורי העם ובפולקלור הוא מופיע כדמות חביבה,
חמה ותומכת. הוא מעורב בחייהם של היהודים יותר מכל דמות אחרת בנביאים ובקדושים,
הוא סמל לגאולה. הוא מופיע כמגלה סודות ומבשר טובות. באמונות העממיות הוא מופיע
כמבשר הגאולה וביאת המשיח. עוזר לעניי היהודים בשעת צרה ומופיע בבתיהם במוצאי שבת,
ונוכח בכל ברית מלה ומגן על הילדים הנולדים.
בסיפור שמולנו אליהו הנביא בא
לעזור לטוביה העני.
§
מהי ההצעה של אליהו
הנביא לטוביה?
אליהו הנביא מציע לטוביה שתי הצעות וההחלטה היא בידי
טוביה:
א.
לזכות מיד בשבע שנים טובות, אבל לשוב ולהיות סבל עני אחריהן.
ב.
לקבל את השנים הטובות בסוף חייו ולהסתלק מן העולם בעושר ובכבוד.
§
כיצד הגיב טוביה על
הצעתו של אליהו הנביא?
§
מה הייתה החלטתו של
טוביה?
§
איזו מבין שתי ההצעות
הוא קיבל?
§
אילו היית במקומו כיצד
היית מתנהג?
מבעד
לשיחה שהתנהלה בין טוביה והאשכנזי משתקפות תכונות נוספות המאפיינות את טוביה גיבור
הסיפור שלנו והן: כפי שהזכרתי קודם, טוביה הוא אדם מאמין וכאן מתבררת
אמונתו עוד יותר כאשר הוא חשד בצייד "ללץ לועג לרש ושמא הוא מכשף" ורצה
להיפטר ממנו בשלום, וזה כי צדיק "במושב לצים לא ישב (תהלים א').
המודעות של טוביה למעמדו וצניעותו: "מה חפצך אדוני הצייד, ובמה אוכל
לשרתך" הוא מודע למעמדו – משרת.
וכן, אהבתו החזקה לאשתו, "סריל שלי" והיותו מכבד את דעתה "דרכי תמיד לשאול
בעצת סריל שלי". טוביה אינו מאמין לדברי האשכנזי ודוחה אותו
בעדינות כי הוא חושד בו לץ או מכשף, אבל האשכנזי מנסה לשכנעו עד שטוביה נעתר
(מסכים) בתנאי שיתייעץ באשתו.
טוביה הסבל העני חוזר לביתו כדי להיוועץ באישתו סריל. הוא מספר לה מה
קרה ובמי פגש.
בניגוד לטוביה, סריל אישתו האמינה תכף
לדברי האשכנזי וביקשה שהשנים הטובות יבואו תכף ומיד. הסיבה העיקרית להחלטה
זו הייתה האמונה החזקה באלוהים והרצון לספק לילדים את מזון הרוח, לימוד
התורה "שצריך לשלם שכר לימוד בעד
הבנים".
טוביה רץ אל המבשר וביקש ממנו שיבואו הימים
הטובות לאלתר וכאשר חזר הביתה ראה כי החול הפך לזהב והתחילו הימים הטובות....
מדים: בגדים.
להיפטר: להשתחרר.
לץ: מתלוצץ ולועג.
פסח על שתי הסעיפים- היסס.
הרפה ממנו: עזב אותו.
הפציר: הרבה לבקש.
רש: עני.
אם לא יועיל לא יזיק: תועלתו של הדבר אומנם מוטלת בספק, ואף על פי
כן כדאי לנסותו.
שילש: חזר על דבר בפעם השלישית.
שאל את פיה: קיבל את הסכמתה.
חדר: קיצור השם "חדר תורה" כינוי בדורות
שעברו קהילות גם בימינו לבתי ספר מסורתיים ללמוד קריאה, כתיבה ותורה.
נמלך: התייעץ.
אחרי שבע השנים הטובות (קריאת החלק השני
על ידי התלמידים)
תמו שבע השנים הטובות ויבוא המבשר להגיד לטוביה שכל
הצלחתו ועושרו ייעלמו כחלום.
§
תאר את התמונה המשתקפת
לעיני המבשר כאשר בא לדרוש את הפיקדון בחזרה? תאר את תגובתו של טוביה ואת תגובתה של סריל?
טוביה המשיך ולא חדל להתפרנס בזיעת אפיו. הבית נשאר כמו שהיה, המלבושים כמו שהיו והאוצר
שמור, כי הוא פיקדון.
הפיקדון שהופקד בידי טוביה ואשתו נשמר היטב. הכסף איננו
מבוקש לספק את צורכי הגוף, אלא לספק את צורכי הרוח "אך ורק לתשלום שכר הלימוד
בעד הבנים".
לאור הדברים הנ''ל דמותה של סריל מתאפיינת בכך ש:
היא אישה שמאמינה באלוהים ובוטחת בו "ברוך ה' יומיום". היא
העדיפה לנצל את הפיקדון אך ורק כדי לשלם שכר לימוד. העיקר שבניה ילמדו תורה. כאן
בולטת דמות אישה המאמינה באלוהים אמונה חזקה המעדיפה את חיי הרוח על חיי הגוף. היא
מסתפקת במועט, למרות שהאוצר בידיה, היא נשארת עקרת בית, לבושה כמקודם בגדי עניים,
התגוררה באותו בית, מתפרנסת אך ורק מיגיע כפיו של טוביה.
§
הסיפור מסתיים ב-
"ונשאר הפיקדון אצלם". הסבר מדוע הוחלט כך.
בגלל נאמנותם של בני הזוג, ביטחונם באלוהים,
הסתפקותם במועט, פרנסתם בזיעת אפיהם, אהבתם לתורה ודאגתם לבניהם שלא יפסיקו ללמוד
תורה, השמירה על הפיקדון בזכות כל אלה הוחלט בבית דין של מעלה שאין בעל פיקדון
יותר אחראי מטוביה וזוגתו סריל ונשאר הפיקדון אצלם.
§
"בזיעת אפיך תאכל
לחם". כיצד דברים אלה באים לידי ביטוי בסיפור?
סיכום / מוסר ההשכל
בסיפור זה מתוארת משפחה יהודית חסידית, משפחה המאמינה
באלוהים ובוטחת בו. הכסף בשביל המשפחה הוא אמצעי ללימוד תורה ותו לא. בסיפור
משתקפת מגמה מוסרית חשובה: הכסף אינו נועד, בעיקר לספק את צורכי הגוף, אלא לספק את
צורכי הרוח..
ההסתפקות במועט, אהבת התורה, הדאגה לבנים, השמירה על
הפיקדון בזכות כל אלה ה' החליט שאין בעל פיקדון יותר אחראי מטוביה וזוגתו ונשאר
הפיקדון אצלם.
כלומר, הצדיק מקבל שכר מאלוהים.
[טנוס, נ. חורי, ע. ופאעור,
מ. עלי ספרות , חלק א, 1996, עמ' 31.]
[טנוס נ. בעד החלון, 1990, עמ' 30.]
בית חומר: בית עשוי טיט.
כל עיקר: בכלל
אנה: זמן.
השתאתה: התפלאה.
דואה: עף.
סיפור "הפיקדון" הוא סיפור קצר שיש בו מאפיינים עממיים.
§
אילו חוקים של הסיפור
העממי יש בסיפור זה? ציין אותם ותן דוגמאות מתוך הסיפור.
סיפור העם
עצם המונח 'סיפור עם' טמונה המשמעות רבת הפנים של
הנושא כולו. כל אחת משתי המלים המרכיבות אותו לקוחה מענף אחר של מחקר התרבות:
'סיפור' הוא מונח ספרותי בעל משמעות ז'אנרית ואסתטית, 'עם' הוא מונח סוציולוגי
השייך למדעי החברה.
ה 'עם' הוא כל קבוצה חברתית שמאחד אותה גורם
משותף אחד לפחות כמו שפה, מסורת, מקצוע, מסגרת חברתית טבעית או ממוסדת וכיוצא
באלה.
עד עתה נהוג היה להגדיר את סיפור העם כ 'סיפור
העובר בעל-פה מדור לדור על-ידי החברה' אבל כעת מבחינה עובדתית ותיאורטית גם יחד
יכול סיפור העם להתקיים אף בכתב. מבחינה עובדתית, כל יצירות הספרות העממית של העבר
מצויות לפנינו בכתב. סיפור העם עבר באמצעות הפה לאוזן, הוא עבר אף באמצעות המלה
הכתובה, על גבי ספרונים עממיים למיניהם, העיתונות לצורותיה בשונות, ספרי דת ומוסר
הגדות פסח וספרי התחינות לנשים. אין סיפור עם שאיננו יכולים להוכיח שבשלב כלשהו של
תפוצתו היה קיים בנוסח שבכתב. יש לא מעט סיפורי עם שאין כל אפשרות להוכיח שהם אמנם
נפוצו בעל-פה.
המעבר הכרונולוגי, 'מדור לדור', אף הוא אינו
עוד יסוד הכרחי הגדרת הסיפור העממי. מכאן, סיפור עם, הוא סיפור הקיים בעל-פה או
בכתב בקרב קבוצה חברתית נתונה ואשר מצוי לפנינו בנוסחאות שונות.
מבחינה עניינית, קשור התהליך הפולקלורי בכלל,
ובסיפור העם כחלק ממנו, בתהליך מתמיד של יצירה מחדש . יצירת תרבות אינה
יכולה להיחשב כעממית כל עוד לא נתקבלה על-ידי החברה. 'תהליך ההתקבלות' פירושה הופעתה מחדש, שוב
ושוב, של אותה יחידה, תוך עיצובה מחדש בכל פעם. פתגם, משל, סיפור או בדיחה שנוצרו
וסופרו בהזדמנות מסוימת, נחשבים ליצירות אינדיבידואליות כל עוד לא סופרו מחדש –
כלומר לא עברו תהליך של 'התקבלות'. אלפי יצירות מסוג זה מתהוות בעולם מדי יום, אך
אין הן הופכות למסורות עממיות.
סיפור העם אינו נוצר 'על-ידי החברה', כפי
שמקובל היה לחשוב. רק תהליך 'ההתקבלות' של הסיפורים, כלומר עיצובם מחדש, תוך כדי
היגדם על-ידי מספרים אחרים, הוא ההופך אותם ליצירות עם. בהזדמנויות היגד שונות,
בפני קהלים שונים, הם עוצבו ונתגבשו על-פי צרכים, ערכים אסתטיים, משאלות ומתחים של
החברה. רק בצורה כזאת אפשר לראות את סיפור העם כיצירה 'של החברה'. סיפור העם יכול
להיות עיבוד עממי של יצירת ספרות שנכתבה בידי סופר או משורר. יצירה כזו, סופרה
בעל-פי או בנוסחאות שבכתב, כאשר המספרים העממיים מעצבים אותה מחדש בכל הופעה או
ניסוח ספרותי.
בספרות העממית פועלים בעיקר שני גורמים: מסורת
ושינוי. המספר העממי הטוב נמדד ביכולתו לשחזר את המסורות הסיפוריות העתיקות,
ולספרן באופן קרוב ככל האפשר לנוסחן הקדום, כפי ששמע אותן קהלו בעבר או קרא אותן
בספרים. עם זאת לעולם יתקיים בסיפור העם עקרון היצירה מחדש. המספר העממי יעצב מחדש
את הסיפור בהתאם לתקופה, לציפיות קהלו, לנטיותיו האמנותיות ולמטרות החינוכיות
והחברתיות שהוא העמיד בפני עצמו.
אופיו של סיפור העם גרם לכך שהוא שיקף את
האירועים המרכזיים והגיב על התופעות החשובות ביותר בתולדות העם. לכן אין הוא יכול
להיות מנותק מן האירועים ההיסטוריים, מן ההתפתחות התרבותית והזרמים הרעיוניים
העיקריים של ההיסטוריה הארוכה שלנו.
[עפ''י:
יסיף עלי, סיפור העם העברי, מוסד ביאליק,
ירושלים, 1994, עמ' 1-10.]
סיפור עם
סיפור פולקלור-
אנונימי. הסיפור פשוט, קריא, תמים, מעודד ומחנך. כמו כל סיפור הוא מורכב מעלילה,
דמויות והווי חיים. הוא נקרא כך מאחר שהוא נחלת העם, סיפור שנמסר תחילה
בעל-פה מדור לדור. הוא נועד למשוך את אזנו של השומע. בדרך כלל המספר הוא
אלמוני. רק
בשלב מאוחר יותר נרשמו הסיפורים בכתב, ואף כונסו בספרים ובאוספים.
בדיקה של סיפורי עם
רבים, מכל הסוגים ומכל העולם, העלתה, שבכולם ישנם "דברים" החוזרים
ונשנים. "דברים אלה הוגדרו ונוסחו על ידי חוקרים, ונקבעו כ"חוקי הסיפור
העממי". ניתן לחלקם לשניים:
חוקים צורניים: המתייחסים לצורת הכתיבה.
חוקים תוכניים: המתייחסים לעלילה ולתוכן.
החוקים הצורניים:
א.
חוק הפתיחה והסיום: כל
הסיפורים פותחים בנוסחאות שוות של פתיחה. "היה היה..." ונוסחאות
דומות לה נועדו ליצור אווירה של מעשה מיוחד, ולהכניס את הקורא לסוד העניין. כל
הסיפורים מסתיימים בסוף טוב.
ב.
חוק החזרה: בסיפורים יש חזרות
רבות של מלים, עובדות, מעשים וכו'. החזרות הרבות
מארגנות את העלילה ותורמות לתחושת הזדהות והנאה של הקורא. החזרה גם מדגישה עניינים
מיוחדים, במקום להרבות בתיאורים.
ג.
חוק השילוש: החזרות בסיפורים
הן לרוב, משולשות: המלה, המצב, התכונה. לדוגמה: הנערה טובה, יפה וחכמה. המעשה
כולו- חוזר 3 פעמים. המספר 3 הוא החשוב ביותר בסיפורי עמים. (מספרים נוספים בעלי
משמעות - 5, 7, 12, 40). בנוסף לכך מופיעים צירופי המספר 3.
ד.
חוק השניים במערכה: כאשר יש
שלושה גיבורים בסיפור עממי כלשהו, תמיד תפעלנה שתי דמויות בלבד- השלישית לא תהיה פעילה.
שלושת הגיבורים הם, לרוב, משולש: דמות חיובית (+), דמות שלילית (-) ודמות נייטרלית
(0). הדמות הנייטרלית מצטרפת, בסוף העלילה, לדמות החיובית.
ה.
חוק הדו- שיח: זהו אחד
החוקים, הנובעים מהצורך להשפיע על המאזין. מכיוון שהמטרה היא לרתק את הקהל ולשתפו
בעלילה- משנה המספר את קולו, ומשחק את שתי הדמויות הפועלות. לכן יהיו ביטויים כמו
"אמר לה", "ענתה לו" ולא שימוש בדיבור עקיף כמו "היא
סירבה לצאת".
ו.
חוק הקיטוב: הניגודים
שבסיפורי- העם הם תמיד קיצוניים- ניגודים בין גיבורים או עמיתים (שחור ולבן, יפה
ומכוער, צודק וחוטא, וכד'.).
ז.
חוק התאומים: פירושו
פיצול אחד הגיבורים לשניים: שתי דמויות שאין הבדל מהותי ביניהן. מול שני הגיבורים
הללו (שהם בעצם אחד) עומד היריב (לדוגמה: אם חורגת ומולה האחים עמי ותמי, שהם
גיבור אחד).
ח.
חוק משחק המלים: גם חוק זה נועד למשוך את תשומת לבו של המאזין
אל המספר וסיפורו. בסיפור העממי יש ריכוז רב יותר של משחקי מלים, חריזה וכו', מאשר בכל סיפור אחר.
ט.
חוק השאלה הרטורית: המספר
העממי משתמש באמצעי זה כדי להביא לשינוי הטון, להגביר את המתח בהשהיה, ולשמש כרמז
לבאות ("ומה, אתם חושבים, הוא עשה"?)
החוקים
התוכניים
א.
המוטיב העל-טבעי: הסיפור
המתקבל על דעת העם, האהוב על הקהל והנמסר מדור לדור, יש בו מוטיבים עלילתיים,
שאינם צומחים מן הטבע וההיגיון האנושי. סיפורים שעוסקים בעיקר בעניינים שאין להם אחיזה
בניסיון המעשי של חושי- האדם, כמו: גלגול נשמות, הפיכת בעלי חיים לבני-אדם וכו' נשמרים בחברה האנושית יותר מכל סיפור ריאליסטי אחר.
ב.
המשאלה הכמוסה: בסיפור עממי,
האדם הפשוט מוצא ביטוי לבעיותיו, לכאביו ולמשאלות לבו הכמוסות. את המשאלות
המודחקות של הפרט ושל החברה אפשר להעלות מן התת- מודע על ידי השלכה על דמויות
בעלי- חיים, על עמים זרים וכד'. הסיפור והמעשייה משמשים, אפוא, כמכשיר המזהה את
האדם עם משאלתו. המשאלות המתגשמות בסיפור, ורק בו. גם הפרט וגם החברה אוהבים את
הסיפור ומזדהים עמו, כי בו הם מנצחים את הטבע ואת הממסד החברתי. הפער החברתי,
שאינו מגושר בחיי היום- יום, מוצא את תיקונו בסיפור העממי בן המלך הנושא לאישה את
הנערה העניה, החלש מנצח את החזק, וכו'.
מתוך מונחון לספרות באתר - http://www.emek.org.il/sifrut/
חשוב להבין שכל סיפור השייך לספרות העממית נקרא סיפור עם. אגדה היא
אחד הז'אנרים או הסוגות של הספרות העממית, כך גם המיתוס, המעשייה, המשל, הנובלה
ועוד. לכן ברצוני להכיר לכם חלק מהז'אנרים של הספרות העממית:
אגדה
(לגנדה)
את ראשית דרכה עשתה האגדה כסיפורי-עם
ומעשיות שהועברו בעל-פה. נושאי האגדה הם גיבורי כוח וגיבורי רוח, אירועים
היסטוריים, דתיים ומיתולוגיים. האגדה משלבת מציאות ודמיון,
התרחשות טבעית ועל-טבעית, הפרזה והגזמה. לאגדה יש תפקיד חינוכי כאשר הטוב והצדק
מנצחים בה. היא מרגיעה,משרה ביטחון וממלאת משאלות לב. בעולם האגדות ניתן למצוא מיתולוגיות,
אגדות עם, אגדות ילדים (הנס כריסטיאן אנדרסן, האחים גרים). בספרות העברית ידועות אגדות חז"ל,
אגדות חסידים וכו'.
האגדה היא
סיפור
המתרחש במקום
ובזמן
ידועים, ולעיתים
קרובות כולל מוטיב
אחד
מרכזי
בעל
אופי על-טבעי. מוטיב
זה משקף, בדרך כלל, את עולם האמונה של הקבוצה המספרת.
ישנם תתי סוגים של אגדות, שהמרכזיים שבהם הם:
א. אגדות היסטוריות, המתרכזות באירועים היסטוריים בחיי
הקבוצה המספרת.
ב. אגדות מקום, המתייחסות אל צורת היווצרותם או אל
מהותם של מקומות ואתרים שונים.
ג.
אגדות גיבורים,
הממקמות במרכזן דמויות דומיננטיות בחיי הקבוצה "בעלת האגדה": אלה יכולים
להיות קדושים, ואז יהיה לאגדה, כך לרוב, מסר דתי, או אגדות חול, העשויות לרומם דמויות
כמו גיבורי מלחמה או גיבורי תרבות.
ד. כן קיימות גם אגדות אורבניות, המשקפות את תהליך
ההסתגלות של האגדות המסורתיות למציאות המודרנית.
משל
v
יצירה קצרה בפרוזה או בשיר שמגמתה לימודית. גרעינה של כל ספרות וכל אמצעי
לימוד בתקופת התרבות בעל-פה. אופי המשל הוא חידתי. מצב מסוים, מאורע, תכונה וכד'
נמסרים לקורא על-ידי העתקתם לזירה אחרת או על ידי האנשת תכונות-תופעות דומות בטבע
(משל הכרם, משל הנשרים, משל הגפן – בתנ"ך). בכל משל ישנו הסיפור הגלוי, הוא
המשל, המתקיים בזכות עצמו, וישנו הרובד הסמוי, הוא הנמשל, המשתמע מתוך השוואה. גם
חלומות פרעה הם סוג של משל.
v
אגדות חז"ל ומדרשי חז"ל מכילים הרבה משלים שהם הדגמה והמחשה של
רעיונות מוסר וחוכמה.
v משלים בחרוזים פזורים גם לרוב בשירת ימי-הביניים.