מגישים: חסן מוסטפא, חג'יראת מוחמד
| ההגאים | העיצורים | התנועות | אימות הקריאה | דגוש
ורפה | המפיק(*) | הברה | ההטעמה
| השווא |
| דגש קל | דגש חזק | השפעת א ה ח ע ר על הניקוד
| ה' הידיעה | ה'
השאלה | ה' המגמה | ש' השימוש | | ו' החיבור | ו'
ההיפוך | אותיות ב כ ל | מ' השימוש |
· אות – הסימן הכתוב או המודפס; הגה- הקול הנשמע. אנו רושמים אפוא בעזרת
האותיות את ההגאים הנשמעים בלשוננו. לפיכך רצוי לדייק ולומר, למשל, הגאים גרוניים ולא
אותיות גרוניות.
· ההגאים נוצרים מהרעדת מיתרי הקול באמצעות זרם האוויר היוצא מן הריאות (נרגיש
בהרעדה זו כשנניח את היד על הצוואר ונשמיע הגאים שונים).
· ההגאים של הלשון מתחלקים לעיצורים (קונסוננטים) ולתנועות (ווקאלים). העיצור הוא הגה הנוצר מעצירת זרם האוויר בחלל
הפה: בּ, ט, ל, ס.
התנועה היא הגה
הנוצר מתנועה חופשית של זרם האוויר דרך חלל הפה: םָ, םֶ, םֻ.... כל האותיות משמשות סימנים לעיצורים, ואילו
אותיות א ה ו י משמשות גם אמות קריאה: רִיצָה, בּוֹא.
· התנועות לא סומנו באלף-בית העברי הקדום. רק בימי הביניים (בערך במאה
השמינית) המציאו הנקדנים את הסימנים הנהוגים בלשוננו.
באלף-בית העברי
כ"ב (22) אותיות. סדר האותיות: א, ב,
ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, כ, ל, מ, נ, ס, ע, פ, צ, ק, ר, שׁ, שׂ, ת. לאותיות כ מ נ פ צ יש גם צורות סופיות: ך ם ן ף
ץ , וסימנן – כִּמְנַפֵּץ.
(על פי משה גושן –גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 17.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
· עצירת זרם האוויר יכולה להיות שלמה או חלקית. בעצירה שלמה נחסם המעבר –כגון
בין גב הלשון לחֵך- לחלוטין, למשל כּ, גּ. אלה עיצורים חוסמים או סותמים. בעצירה חלקית
מתקרב גב הלשון לחך, אבל לא עד כדי מגע שלם. זרם האוויר יכול לעבור מתוך חיכוך,
כגון כ', שהוא חוכך. ההבדל בין בּ, כּ, פּ דגושות בדגש קל ל- ב, כ, פ רפות איננו
אפוא אלא ש- בּ, כּ, פּ הם עיצורים חוסמים ו- ב, כ, פ – חוככים המקבילים להם.
בהגיית נ' ו- מ'
יוצא האוויר (בחלקו) דרך האף. אלה עיצורים אַפִּיִּים. ס, ז, ש, הם שורקים וה- ר'
מרטטת.
· העיצורים נחלקים על פי בְּסיס החיתוך שלהם, כלומר, על פי מוצא הגייתם:
א ה ח ע (ר) – גרוניים (ולועיים).
ג י כ ק
- חִכיים ווילוניים (החך האחורי)
ז צ ש ר ץ - שיניים
ד ט ל נ ת (ר )
– לשוניים (החך הקדמי)
ב ו מ ף –
שְֹפָתיים
· העיצורים גם מתחלקים על פי דרגתם:
דּ, תּ, ט - שלושתם עיצורים חוסמים ושלושתם נוצרים בבסיס
חיתוך אחד. אולם ה- ד' קולית, ה- ת' אטומה, וה- ט' נחצית (הגייתה הנכונה היא,
כידוע כהגיית ط בערבית). זה גם היחס שבין גּ-כ-ק לבין ז- ס- צ' היא
כהגיית ص בערבית).
· עיצור קולי הוא עיצור שביצירתו מורעדים נימי הקול במיוחד : זזזזז
ססססס. חלוקת העיצורים, אין לה חשיבות
תאורטית בלבד אלא על פיה מתברר לנו, משום מה צירופים מסוימים של הגאים אינם
אפשריים בעברית, וכיצד התהוו שורשים-אחים הנבדלים זה מזה בדרגת העיצורים, כגון:
סגר – סכר, עלז- עלס, עלץ, זעק-צעק. גדע – קטע, גזר – קצר.
· שימו לב:
חוסמים: אב גּ
דּ ט כּ ע פּ ק תּ
חוככים : ב ה ו
ז ח י כ ס פ צ שׁ
קוליים: גּ דּ ז
אטומים: כּ תּ ס
נחציים: ק ט צ
יש שורשים שעיצוריהם
בני מוצא אחד והוראתם דומה, כגון: אָכַל – עִכֵּל, בָּקַע-פָּקַע, זְגוּגִית –
זְכוּכִית, זָעִיר – צָעִיר, נָשַׁב – נָשַׁף, שָׁאַב – שָׁאַף. גם ל מ נ ר מתחלפות לפעמים: גַּלְעִין –
גָּרְעִין, מַרְגָּלִית – מַרְגָּנִית.
(על פי משה גושן– גוטשטיין, הדקדוק העברי
השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 18-17.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
התנועות הן
הגאים (קולות) היוצאים מפינו ללא עצירה וללא חיכוך .
מבחינים בחמישה
צלילים בסיסיים: a, e, i, o, u
התנועות מתחלקות
ל:
א.
תנועות קצרות (קטנות).
ב.
תנועות ארוכות (גדולות).
ג.
תנועות חטופות (תחת עיצורי הגרון).
בימינו אין הבדל
בהגייה בין תנועות קצרות, ארוכות וחטופות.
טבלת התנועות:
|
הצלילי הבסיסי |
תנועות קצרות (קטנות) |
תנועות ארוכות (גדולות) |
תנועות חטופות |
|||
|
שם התנועה |
דוגמה |
שם התנועה |
דוגמה |
שם התנועה |
דוגמה |
|
|
a |
ַ
פַּתַח |
שַׁעַר |
קָמָץ |
דָּבָר |
ֲ
חֲטַף פַּתַּח |
עֲבוֹדָה |
|
e |
ֶ
סֶגוֹל |
גֶּשֶׁם |
צֵירֶה צֵירֶה מָלֵא סֶגוֹל מָלֵא |
עֵץ בֵּיצָה יָמֶיהָ |
ֱ
חֲטַף סֶגוֹל |
אֱמֶת |
|
i |
ִ
חִירִיק חָסֵר |
אִם |
חִירִיק מָלֵא |
שִׁיר |
|
|
|
o |
ָ
קָמָץ קָטָן |
כָּל |
חוֹלָם מָלֵא |
קוֹל |
ֳ
חֲטַף קָמָץ |
אֳנִיָּה |
|
|
|
|
חוֹלָם חָסֵר |
דֹּב |
|
|
|
u |
ֻ
קֻבּוּץ |
בֻּבָּה |
שוּרוּק |
בּוּל |
|
|
התנועות בעברית
מיוצגות על ידי מערכת של סימנים גרפיים, שהם ביחד מהווים את הניקוד.
(על פי עטרה ואברהם שרון, דקדוק בהנאה, הוצאת
אור-עם, 1990. ע' 18.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
בראשיתה של הלשון
העברית לא נהגו לציין את התנועות על ידי סימון גרפי, אלא כתבו את העיצורים בלבד.
במשך הזמן
הוסיפו אותיות (א, ה, ו, י ) לסימון התנועות, כדי להקל על הקריאה. בהתחלה רק בסופי
המלים ואח"כ גם באמצע המלה. לאחר זמן התברר, כי אותיות א, ה, ו, י לא פתרו את
הקשיים בקריאה והיה צורך בהכנסת סימנים נוספים. סימנים אלה הם סימני הניקוד.
אותיות א, ה, ו
, י משמשות גם לציון עיצורים וגם לציון
תנועות.
כשהן מנוקדות הן
מציינות עיצורים ואז הן נהגות.
דוגמאות: אָרֶץ,
הֶאְדִּים, הָפַך, רֶוַח, צַוְתָּא, יָשַׁב.
האותיות ו* ,
י*, יכולות לסמן עיצורים גם בסוף המלה.
דוגמאות:
בְּגָדַי, עַכְשָׁו.
כשאין ניקוד
מתחת או מעל לאותיות א, ה, ו, י הן אינן מסמנות עיצורים ואינן נהוגות, אלא משמשות
סימני עזר לתנועות. הן נקראות "אימות קריאה", כי הן עוזרות ומקילות על
הקריאה. אם משמיטים ממלה, אחת מאותיות א, ה, ו, י והיא נהגית באותה צורה, הרי זו
"אם קריאה" ולא עיצור.
דוגמאות: א- בָּא, כָּאן, מִלֵּא, תֹּאכַל, בּוֹא,
כָּלוּא.
ה- קָנָה, אֶקְנֶה, פֹּה.
ו- קוֹל, סוּס, תּוּכַל
י- שִׁיר, בֵּיצָה, בָּנֶיךָ.
הערה: בכתיב ללא
ניקוד יש שימוש רב באותיות ו, י כאימות קריאה.
(על פי עטרה ואברהם שרון, דקדוק
בהנאה, הוצאת אור-עם, 1990. ע' 25.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
· האותיות ב ג ד כ פ ת בראש מילה ובראש הברה (רק אחרי שווא נח) מקבלות דגש.
דגש זה נקרא דגש קל.
· אותיות ב ג ד כ פ ת, שאינן דגושות, הן רפות.
|
עיצור
דגוש |
עיצור רפה |
|
בָּנִים |
אֲבָנִים |
|
גָּר |
אֲגוֹרָה |
|
דָּם |
אָדָם |
|
כַּדּוּר |
שוֹכְחִים |
|
פָּעוֹט |
תוֹקְפָנוּת |
|
תֵּיקוּ |
מֵיתָר |
· דגש הבא אחרי תנועה – בין באותיות ב ג ד כ פ ת, בין בשאר האותיות – מראה על
הארכה בהגיית העיצור: גַּנִּים = גַּנְנִים, סֻלָּם = סֻלְלָם. דגש זה נקרא דגש חזק.
· העיצורים הגרוניים (אהחע) אינם ניתנים להארכה, על כן אין להדגישם. גם באות
ר' לא יבוא דגש.
זכור ! דגש חזק
יכול להופיע אחרי תנועה קצרה (קטנה) בכל האותיות, חוץ מן האותיות הגרוניות והאות
ר'.
הערה: יוצאים מן
הכלל אחרי תנועה ארוכה (גדולה) – בָּתִּים, בגזרת הכפולים : יָסֹבּוּ ובדגש לתפארת
הקריאה. .
(על פי משה גושן
–גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ'22-21.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
המפיק הוא נקודה
המופיעה באות ה' רק בסוף המלה, כדי לציין כי ה' זו היא עיצורית (מבטאים אותה) והיא
אינה אם קריאה.
המפיק מופיע
במקרים הבאים:
א.
כאשר הה' היא חלק מאותיות השורש של המלה.
דוגמאות:
נֹגַהּ, גֹּבַהּ, תָּמֵהַּ, כָּמֵהַּ,
הִתְמַהְמַהּ, גָּבַהּ.
ב.
במלות יחס בגוף נסתרת.
דוגמאות: אֶצְלָהּ, שֶלָּהּ, נֶגְדָּהּ,
עִמָּהּ, אוֹתָהּ.
ג.
בשם עצם – כשמצורף אליו כינוי הקניין בנסתרת –
"שֶׁלָהּ".
דוגמות: בְּנָהּ = הַבֵּן שֶלָּהּ,
תַּלְמִידָהּ = התלמיד שֶׁלָּהּ.
ד.
בפועל – כשמצורפת אליו מלת היחס בנסתרת –
" אוֹתָהּ ".
דוגמאות: שְׁמָרָהּ = שָׁמַר אוֹתָהּ,
תְּלַמְּדָהּ – תְּלַמֵּד אוֹתָהּ, הִלְבִּישָׁהּ = הִלְבִּישׁ אוֹתָהּ.
(על פי עטרה ואברהם שרון, דקדוק
בהנאה, הוצאת אור-עם, 1990. ע' 29.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
ההברה
מורכבת :
א. מצירוף של
עיצור ותנועה (תנועה גדולה).
ב. מצירוף של עיצור,
תנועה קטנה ועיצור בשווא נח.
ג. מצירוף של
עיצור ותנועה קטנה מוטעמת.
ד. מצירוף של
עיצור, תנועה גדולה ועיצור בסוף מילה בהברה מוטעמת.
> > > > >
למשל: שֻׁלְחָן = שֻלְ – חָן ( ב+ד), מַיִם = מַ – יִם (ג+ב), צַלַּחַת =
צַלְ-לַ-חַת (ב+ג+ב),
> >
אַבְרָהָם= אַבְ-רָ-הָם (ב+א+ד).
בהתניות מסוימות
מסתיימת מילה בהברה שבסופה שני עיצורים, למשל: שַרְתְּ, יֵבְךְּ, הִסְ-תַּרְתְּ.
(על פי משה גושן –גוטשטיין, הדקדוק העברי
השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 23.) .
סוגי
ההברות
מבחינים בין 2
סוגים של הברות:
א.
הברה פתוחה.
ב.
הברה סגורה.
א.
הברה פתוחה: היא הברה המסתיימת בתנועה או באם
קריאה.
פ
פ פ פ
פ פ פ
פ
דוגמאות: קָ-נִי-תָ, עֲצִי-רָה,
רוֹ-פֵא, לִי
ב.
הברה סגורה :
1. היא הבהרה
המסתיימת בעיצור או בעיצור בשווא נח.
o o
o o o
o o
דוגמאות:
מִקְ-לָט, מַשְׁ-פֵּך, שֻׁלְ-חָן, סַל.
2.
הברה הנוצרת על ידי פיצול העיצור הדגוש בדגש
חזק גם היא הברה סגורה. העיצור הדגוש מתחלק ל- 2 חלקים. חלקו הראשון מצטרף להברה
שלפניו ומנקוד בשווא נח ויוצר על ידי כך הברה סגורה.
דוגמאות:
צִלֵּם, סִדְּרוּ, תִּשָּׁאֵר
o o o
צִלְ-לֵם, סִדְ-דְרוּ, תִּשְׁ-שָׁ-אֵר.
3.
הברה המסתיימת ב- ה' ומפיק בתוכה (ה' עיצורית)
יוצרת הברה סגורה.
דוגמאות: נֹגָהּ,
שֶׁלָּהּ, דּוֹדָהּ
o o o
נֹ-גַהּ, שֶׁלְ-לָהּ, דּוֹ-דָהּ.