מגישים: חסן מוסטפא, חג'יראת מוחמד
| ההגאים | העיצורים | התנועות | אימות הקריאה | דגוש
ורפה | המפיק(*) | הברה | ההטעמה
| השווא |
| דגש קל | דגש חזק | השפעת א ה ח ע ר על הניקוד
| ה' הידיעה | ה'
השאלה | ה' המגמה | ש' השימוש | | ו' החיבור | ו'
ההיפוך | אותיות ב כ ל | מ' השימוש |
· אות – הסימן הכתוב או המודפס; הגה- הקול הנשמע. אנו רושמים אפוא בעזרת
האותיות את ההגאים הנשמעים בלשוננו. לפיכך רצוי לדייק ולומר, למשל, הגאים גרוניים ולא
אותיות גרוניות.
· ההגאים נוצרים מהרעדת מיתרי הקול באמצעות זרם האוויר היוצא מן הריאות (נרגיש
בהרעדה זו כשנניח את היד על הצוואר ונשמיע הגאים שונים).
· ההגאים של הלשון מתחלקים לעיצורים (קונסוננטים) ולתנועות (ווקאלים). העיצור הוא הגה הנוצר מעצירת זרם האוויר בחלל
הפה: בּ, ט, ל, ס.
התנועה היא הגה
הנוצר מתנועה חופשית של זרם האוויר דרך חלל הפה: םָ, םֶ, םֻ.... כל האותיות משמשות סימנים לעיצורים, ואילו
אותיות א ה ו י משמשות גם אמות קריאה: רִיצָה, בּוֹא.
· התנועות לא סומנו באלף-בית העברי הקדום. רק בימי הביניים (בערך במאה
השמינית) המציאו הנקדנים את הסימנים הנהוגים בלשוננו.
באלף-בית העברי
כ"ב (22) אותיות. סדר האותיות: א, ב,
ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, כ, ל, מ, נ, ס, ע, פ, צ, ק, ר, שׁ, שׂ, ת. לאותיות כ מ נ פ צ יש גם צורות סופיות: ך ם ן ף
ץ , וסימנן – כִּמְנַפֵּץ.
(על פי משה גושן –גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 17.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
· עצירת זרם האוויר יכולה להיות שלמה או חלקית. בעצירה שלמה נחסם המעבר –כגון
בין גב הלשון לחֵך- לחלוטין, למשל כּ, גּ. אלה עיצורים חוסמים או סותמים. בעצירה חלקית
מתקרב גב הלשון לחך, אבל לא עד כדי מגע שלם. זרם האוויר יכול לעבור מתוך חיכוך,
כגון כ', שהוא חוכך. ההבדל בין בּ, כּ, פּ דגושות בדגש קל ל- ב, כ, פ רפות איננו
אפוא אלא ש- בּ, כּ, פּ הם עיצורים חוסמים ו- ב, כ, פ – חוככים המקבילים להם.
בהגיית נ' ו- מ'
יוצא האוויר (בחלקו) דרך האף. אלה עיצורים אַפִּיִּים. ס, ז, ש, הם שורקים וה- ר'
מרטטת.
· העיצורים נחלקים על פי בְּסיס החיתוך שלהם, כלומר, על פי מוצא הגייתם:
א ה ח ע (ר) – גרוניים (ולועיים).
ג י כ ק
- חִכיים ווילוניים (החך האחורי)
ז צ ש ר ץ - שיניים
ד ט ל נ ת (ר )
– לשוניים (החך הקדמי)
ב ו מ ף –
שְֹפָתיים
· העיצורים גם מתחלקים על פי דרגתם:
דּ, תּ, ט - שלושתם עיצורים חוסמים ושלושתם נוצרים בבסיס
חיתוך אחד. אולם ה- ד' קולית, ה- ת' אטומה, וה- ט' נחצית (הגייתה הנכונה היא,
כידוע כהגיית ط בערבית). זה גם היחס שבין גּ-כ-ק לבין ז- ס- צ' היא
כהגיית ص בערבית).
· עיצור קולי הוא עיצור שביצירתו מורעדים נימי הקול במיוחד : זזזזז
ססססס. חלוקת העיצורים, אין לה חשיבות
תאורטית בלבד אלא על פיה מתברר לנו, משום מה צירופים מסוימים של הגאים אינם
אפשריים בעברית, וכיצד התהוו שורשים-אחים הנבדלים זה מזה בדרגת העיצורים, כגון:
סגר – סכר, עלז- עלס, עלץ, זעק-צעק. גדע – קטע, גזר – קצר.
· שימו לב:
חוסמים: אב גּ
דּ ט כּ ע פּ ק תּ
חוככים : ב ה ו
ז ח י כ ס פ צ שׁ
קוליים: גּ דּ ז
אטומים: כּ תּ ס
נחציים: ק ט צ
יש שורשים שעיצוריהם
בני מוצא אחד והוראתם דומה, כגון: אָכַל – עִכֵּל, בָּקַע-פָּקַע, זְגוּגִית –
זְכוּכִית, זָעִיר – צָעִיר, נָשַׁב – נָשַׁף, שָׁאַב – שָׁאַף. גם ל מ נ ר מתחלפות לפעמים: גַּלְעִין –
גָּרְעִין, מַרְגָּלִית – מַרְגָּנִית.
(על פי משה גושן– גוטשטיין, הדקדוק העברי
השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 18-17.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
התנועות הן
הגאים (קולות) היוצאים מפינו ללא עצירה וללא חיכוך .
מבחינים בחמישה
צלילים בסיסיים: a, e, i, o, u
התנועות מתחלקות
ל:
א.
תנועות קצרות (קטנות).
ב.
תנועות ארוכות (גדולות).
ג.
תנועות חטופות (תחת עיצורי הגרון).
בימינו אין הבדל
בהגייה בין תנועות קצרות, ארוכות וחטופות.
טבלת התנועות:
|
הצלילי הבסיסי |
תנועות קצרות (קטנות) |
תנועות ארוכות (גדולות) |
תנועות חטופות |
|||
|
שם התנועה |
דוגמה |
שם התנועה |
דוגמה |
שם התנועה |
דוגמה |
|
|
a |
ַ
פַּתַח |
שַׁעַר |
קָמָץ |
דָּבָר |
ֲ
חֲטַף פַּתַּח |
עֲבוֹדָה |
|
e |
ֶ
סֶגוֹל |
גֶּשֶׁם |
צֵירֶה צֵירֶה מָלֵא סֶגוֹל מָלֵא |
עֵץ בֵּיצָה יָמֶיהָ |
ֱ
חֲטַף סֶגוֹל |
אֱמֶת |
|
i |
ִ
חִירִיק חָסֵר |
אִם |
חִירִיק מָלֵא |
שִׁיר |
|
|
|
o |
ָ
קָמָץ קָטָן |
כָּל |
חוֹלָם מָלֵא |
קוֹל |
ֳ
חֲטַף קָמָץ |
אֳנִיָּה |
|
|
|
|
חוֹלָם חָסֵר |
דֹּב |
|
|
|
u |
ֻ
קֻבּוּץ |
בֻּבָּה |
שוּרוּק |
בּוּל |
|
|
התנועות בעברית
מיוצגות על ידי מערכת של סימנים גרפיים, שהם ביחד מהווים את הניקוד.
(על פי עטרה ואברהם שרון, דקדוק בהנאה, הוצאת
אור-עם, 1990. ע' 18.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
בראשיתה של הלשון
העברית לא נהגו לציין את התנועות על ידי סימון גרפי, אלא כתבו את העיצורים בלבד.
במשך הזמן
הוסיפו אותיות (א, ה, ו, י ) לסימון התנועות, כדי להקל על הקריאה. בהתחלה רק בסופי
המלים ואח"כ גם באמצע המלה. לאחר זמן התברר, כי אותיות א, ה, ו, י לא פתרו את
הקשיים בקריאה והיה צורך בהכנסת סימנים נוספים. סימנים אלה הם סימני הניקוד.
אותיות א, ה, ו
, י משמשות גם לציון עיצורים וגם לציון
תנועות.
כשהן מנוקדות הן
מציינות עיצורים ואז הן נהגות.
דוגמאות: אָרֶץ,
הֶאְדִּים, הָפַך, רֶוַח, צַוְתָּא, יָשַׁב.
האותיות ו* ,
י*, יכולות לסמן עיצורים גם בסוף המלה.
דוגמאות:
בְּגָדַי, עַכְשָׁו.
כשאין ניקוד
מתחת או מעל לאותיות א, ה, ו, י הן אינן מסמנות עיצורים ואינן נהוגות, אלא משמשות
סימני עזר לתנועות. הן נקראות "אימות קריאה", כי הן עוזרות ומקילות על
הקריאה. אם משמיטים ממלה, אחת מאותיות א, ה, ו, י והיא נהגית באותה צורה, הרי זו
"אם קריאה" ולא עיצור.
דוגמאות: א- בָּא, כָּאן, מִלֵּא, תֹּאכַל, בּוֹא,
כָּלוּא.
ה- קָנָה, אֶקְנֶה, פֹּה.
ו- קוֹל, סוּס, תּוּכַל
י- שִׁיר, בֵּיצָה, בָּנֶיךָ.
הערה: בכתיב ללא
ניקוד יש שימוש רב באותיות ו, י כאימות קריאה.
(על פי עטרה ואברהם שרון, דקדוק
בהנאה, הוצאת אור-עם, 1990. ע' 25.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
· האותיות ב ג ד כ פ ת בראש מילה ובראש הברה (רק אחרי שווא נח) מקבלות דגש.
דגש זה נקרא דגש קל.
· אותיות ב ג ד כ פ ת, שאינן דגושות, הן רפות.
|
עיצור
דגוש |
עיצור רפה |
|
בָּנִים |
אֲבָנִים |
|
גָּר |
אֲגוֹרָה |
|
דָּם |
אָדָם |
|
כַּדּוּר |
שוֹכְחִים |
|
פָּעוֹט |
תוֹקְפָנוּת |
|
תֵּיקוּ |
מֵיתָר |
· דגש הבא אחרי תנועה – בין באותיות ב ג ד כ פ ת, בין בשאר האותיות – מראה על
הארכה בהגיית העיצור: גַּנִּים = גַּנְנִים, סֻלָּם = סֻלְלָם. דגש זה נקרא דגש חזק.
· העיצורים הגרוניים (אהחע) אינם ניתנים להארכה, על כן אין להדגישם. גם באות
ר' לא יבוא דגש.
זכור ! דגש חזק
יכול להופיע אחרי תנועה קצרה (קטנה) בכל האותיות, חוץ מן האותיות הגרוניות והאות
ר'.
הערה: יוצאים מן
הכלל אחרי תנועה ארוכה (גדולה) – בָּתִּים, בגזרת הכפולים : יָסֹבּוּ ובדגש לתפארת
הקריאה. .
(על פי משה גושן
–גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ'22-21.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
המפיק הוא נקודה
המופיעה באות ה' רק בסוף המלה, כדי לציין כי ה' זו היא עיצורית (מבטאים אותה) והיא
אינה אם קריאה.
המפיק מופיע
במקרים הבאים:
א.
כאשר הה' היא חלק מאותיות השורש של המלה.
דוגמאות:
נֹגַהּ, גֹּבַהּ, תָּמֵהַּ, כָּמֵהַּ,
הִתְמַהְמַהּ, גָּבַהּ.
ב.
במלות יחס בגוף נסתרת.
דוגמאות: אֶצְלָהּ, שֶלָּהּ, נֶגְדָּהּ,
עִמָּהּ, אוֹתָהּ.
ג.
בשם עצם – כשמצורף אליו כינוי הקניין בנסתרת –
"שֶׁלָהּ".
דוגמות: בְּנָהּ = הַבֵּן שֶלָּהּ,
תַּלְמִידָהּ = התלמיד שֶׁלָּהּ.
ד.
בפועל – כשמצורפת אליו מלת היחס בנסתרת –
" אוֹתָהּ ".
דוגמאות: שְׁמָרָהּ = שָׁמַר אוֹתָהּ,
תְּלַמְּדָהּ – תְּלַמֵּד אוֹתָהּ, הִלְבִּישָׁהּ = הִלְבִּישׁ אוֹתָהּ.
(על פי עטרה ואברהם שרון, דקדוק
בהנאה, הוצאת אור-עם, 1990. ע' 29.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
ההברה
מורכבת :
א. מצירוף של
עיצור ותנועה (תנועה גדולה).
ב. מצירוף של עיצור,
תנועה קטנה ועיצור בשווא נח.
ג. מצירוף של
עיצור ותנועה קטנה מוטעמת.
ד. מצירוף של
עיצור, תנועה גדולה ועיצור בסוף מילה בהברה מוטעמת.
> > > > >
למשל: שֻׁלְחָן = שֻלְ – חָן ( ב+ד), מַיִם = מַ – יִם (ג+ב), צַלַּחַת =
צַלְ-לַ-חַת (ב+ג+ב),
> >
אַבְרָהָם= אַבְ-רָ-הָם (ב+א+ד).
בהתניות מסוימות
מסתיימת מילה בהברה שבסופה שני עיצורים, למשל: שַרְתְּ, יֵבְךְּ, הִסְ-תַּרְתְּ.
(על פי משה גושן –גוטשטיין, הדקדוק העברי
השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 23.) .
סוגי
ההברות
מבחינים בין 2
סוגים של הברות:
א.
הברה פתוחה.
ב.
הברה סגורה.
א.
הברה פתוחה: היא הברה המסתיימת בתנועה או באם
קריאה.
פ
פ פ פ
פ פ פ
פ
דוגמאות: קָ-נִי-תָ, עֲצִי-רָה,
רוֹ-פֵא, לִי
ב.
הברה סגורה :
1. היא הבהרה
המסתיימת בעיצור או בעיצור בשווא נח.
o o
o o o
o o
דוגמאות:
מִקְ-לָט, מַשְׁ-פֵּך, שֻׁלְ-חָן, סַל.
2.
הברה הנוצרת על ידי פיצול העיצור הדגוש בדגש
חזק גם היא הברה סגורה. העיצור הדגוש מתחלק ל- 2 חלקים. חלקו הראשון מצטרף להברה
שלפניו ומנקוד בשווא נח ויוצר על ידי כך הברה סגורה.
דוגמאות:
צִלֵּם, סִדְּרוּ, תִּשָּׁאֵר
o o o
צִלְ-לֵם, סִדְ-דְרוּ, תִּשְׁ-שָׁ-אֵר.
3.
הברה המסתיימת ב- ה' ומפיק בתוכה (ה' עיצורית)
יוצרת הברה סגורה.
דוגמאות: נֹגָהּ,
שֶׁלָּהּ, דּוֹדָהּ
o o o
נֹ-גַהּ, שֶׁלְ-לָהּ, דּוֹ-דָהּ.
4.
הברה המסתיימת ב"פתח גנובה" היא הברה
סגורה. היא אינה יוצרת הברה עצמאית אלא מצטרפת לעיצור שלפניו.
דוגמאות:
שוֹמֵעַ, פִּסֵּחַ, תָּמֵהַּ
o o o
שׁוֹ-מֵעַ, פִּסְ-סֵחַ, תָּ-מֵהַּ.
(על פי עטרה ואברהם שרון,
דקדוק בהנאה, הוצאת אור-עם, 1990. ע' 68..
חזרה | חזרה לדף הבית
| הדפסה
ההטעמה היא הדגשת
יתר של הברה מסוימת במלה. סימן הטעם הוא (>) מעל להברה
המוטעמת. ההטעמה תבוא בהברה האחרונה או בהברה הלפני אחרונה של המלה. הצורה הפשוטה
ביותר למציאת מקום הטעם, היא על ידי השמעת המלה פעם בהטעמת ההברה האחרונה ופעם
בהטעמת ההברה הלפני אחרונה. כך נרגיש מיד בהטעמה הנכונה.
סוגי
ההטעמה:
רוב המילים
בעברית הטעמתן היא בהברה האחרונה. הטעמת ההבראה האחרונה נקראת מִלְּרַע.
> > > > > >
דוגמאות: אֲדָ-מָה, סָ-גַר, מַצְ-לֵ-מָה,
גְּמַרְ-תֶּם, סִפְ-רוּת, יְלָ-דִים.
הטעמת ההברה
הלפני אחרונה נקראת מִלְּעֵיל.
> > > > >
דוגמאות: בַּ-יִת, נַ-עַר, דֶּ-גֶל, מִטְ-פַּ-חַת, מִשְ-קֶ-פֶת.
בימינו קיימת הבחנה
בין שמות העצם ושמות התואר לבין השמות הפרטיים. בשמות העצם ושמות התואר ההטעמה היא
בדרך כלל מילרעית.
> > >
דוגמאות: שׁוֹ-שָׁ-נָה, בָּ-רוּךְ
, שִׁמְ-חָה
בשמות הפרטיים
ההטעמה היא בדרך כלל מילעילית.
> > >
דוגמאות: שׁוֹ-שָׁ-נָה, בָּ-רוּךְ
, שִׁמְ-חָה.
בלשון המדוברת
ישנן מלים המוטעמות בהטעמה מילעלית ולמעשה ההטעמה במלים אלו היא מילרעית.
> > > > > > > >
דוגמאות: קַרְ-קַע, אֶמְ-צַע,
אֶצְ-בַּע, אֵי-פֹה, כּוֹ-בַע, בּוּ-לִים, מֵ-אָה, גְּלִי-דָה.
(על פי עטרה ואברהם שרון, דקדוק בהנאה, הוצאת
אור-עם, 1990. ע' 75.).
ההטעמה
המילעלית
ההטעמה המילעלית
מצויה בקבוצות המלים הבאות:
1. במלים שההברה
האחרונה מנוקדת בסגול וההברה הלפני אחרונה מנוקדת בסגול או בצירה, או בקמץ או
בחולם חסר.
> > > > > > >
דוגמאות : יֶ-לֶד ,
סֵ-פֵר , עָ-וֶל גֹּ-רֶן , מִרְ- צֶ- פֶת אַלְ-מָ-וֶת מַשְ-כֹּ-רֶת
2. במלים שההברה
האחרונה מנוקדת בפתח וההברה הלפני אחרונה מנוקדת בפתח או בסגול או בחולם חסר.
> > >
דוגמאות: שַ- עַר שֶ-טַח
רֹ- מַח
3. במלים שההברה
האחרונה מנוקדת בחיריק וההברה הלפני אחרונה מנוקדת בפתח או בחולם חסר.
> > > > >
דוגמאות: זַ-יִת,
מַ- יִם אֹ-פִי עֵי-נַ-יִם
יָ-דַ-יִם
4. במלים המראות
כיוון (עם ה' המגמה)
> > > >
דוגמאות: מַ-עֲרָ-בָה צָ-פוֹ-נָה נֶגְ-בָּה מִצְ-רַיְ-מָה
5. בשמות עצם
וכינויים בנטייה כשהסיומת היא: נוּ... Xֶיךָ.. Xַיִךְ .. Xֶיהָ.
> > > >
דוגמאות : סִפְ-רֵ-נוּ , מִגְ-דָּ- לֶי-ךָ בְּגָ-דֶ-יִךָ, יְלָ- דֶי-הָ
6. בפועל בזמן עבר
בכל הבנינים, כשהסיומת היא: ... תִּי ...תָּ ...נוּ
> > >
דוגמאות: סָ-גַרְ-תִּי נִפְ-גַּשְׁ-תָּ, הִתְ-גַבְ-בַּרְ-נוּ
7. בפועל בזמן עתיד
בכל הבנינים כשהסיומת היא... נָה.
> >
דוגמאות: תִּשְׁ-מֹרְ-נָה, תִּתְ-קַשְ-שֵרְ-נָה
8. כן תבוא לעתים
קרובות הטעמה מילעילית אחרי ו' ההיפוך מעתיד לעבר'
>
דוגמאות: וַתֵּשֵׁב
הערה: יש צורות
נוספות של הטעמה מילעילית שתלמדנה בהקשר לפעול.
(על פי עטרה ואברהם שרון, דקדוק
בהנאה, הוצאת אור-עם, 1990. עמ' 77.).
חזרה | חזרה לדף הבית
| הדפסה
·
הסימן םְ הבא תחת האות ממלא שני תפקידים
הנבדלים זה מזה: הוא מציין תנועה חטופה, כגון דרשה, שמי. שווא זה הוא שווא נע; הוא
מציין היעדר תנועה תחת האות הסוגרת את ההברה, כגון: נכְ-תֹּב, תשְ-מע, שלְ-חן.
שווא זה הוא שווא נח.
·
השווא הוא נע באחד מחמשת המקרים האלה:
(א)
בראש המילה : גְּדי, בְּכור, יְבוּל, שְערים.
(ב)
השני מבין שני שוואים רצופים באמצע המילה:
תשְמְעו, יתְפְּסם.
(ג)
שווא הבא אחרי תנועה גדולה בלתי מוטעמת:
יָצְאה, שׁוֹכְחים, יִישְׁנו.
(ד)
שווא הבא תחת אות דגושה בדגש חזק:
סִפְרוּ=סִפְפְּרוּ, מְקַצְּרִים= מְקַצְצְרִים.
(ה)
שווא הבא תחת האות הראשונה מבין שתי אותיות
רצופות הדומות זו לזו: הִנְנִי.
· השווא הוא נח:
(א)
אחרי תנועה קטנה.
(ב)
כשהוא בא בסוף המילה: יֵלֵךְ, כָּתַבְתְּ.
הערה: אין
נוהגים לכתוב שווא בסוף המילה. שווא בסוף מילה בא רק תחת ך, ת דגושה ותחת שתי
אותיות הסוגרות את ההברה בסוף המילה, כגון: יֵבְךְּ, נֵרְדְּ.
(ג)
כשהוא הראשון מבין שני שוואים רצופים:
תְּמְסְרִי, יִקְרְאוּ.
זכרו ! שני
שוואים נעים אינם יכולים לבוא זה אחרי זה.
הקפידו בהגיית
השווא הנע: יו-דעים (ולא יודְ-עים),
ה-לְכה (ולא הלְ-כה).
(על פי משה גושן–גוטשטיין, הדקדוק
העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 26.) .
חזרה | חזרה
לדף הבית | הדפסה
· דגש קל בא באותיות ב ג ד כ פ ת בראש מילה או באמצע המילה אחרי שווא נח. בראש
המילה: בֹּקֶר, גָּוֶן, דָּנִיֵּאל, כַּדּוּר, פָּמוֹט, תֵּיקוּ.
באמצע המילה
אחרי שווא נח: קִצְ-בָּה, פִּסְ-גָּה, אֶרְ-דֹּף, מַלְ-כָּה, תַּח-פֹּשֶׂת,
פְּתַלְ-תֹּל. בסוף המילה : הָלַכְתְּ, יֵבְךְּ.
· לעתים אותיות ב ג ד כ פ ת רפות אחרי הברה הנשמעת כסגורה: בּזְ – כוּת,
יַ-עַזְ-בוּ, מַלְ-כֵי, סַרְ-בָן, כַּלְ-בֵי, צַלְ-בָ-נִים, שַרְ-בִיט. יש המכנים
את השווא הזה שווא מרחף או שווא בינוני, כי התנועה הבאה לפני השווא הזה, יסודה על
פי רוב בשווא נע או בחטף (דינו כדין שווא נע):
א.
שווא אחרי ו' החיבור או ו' ההיפוך:
וְ-זְכַרְתֶּם ß
וּזְכַרְתֶּם, וְ-כְתָבוß וּכְתָבו.
ב.
שווא לפני הכינויים ÿכם – כן:
שִׂמְחַתְ-כֶם, יִשְׁמָרְ-כֶן.
ג.
שווא בצורות כגון: מַלְכוּת, עַבְדוּת (השווּ:
מַלְכֵי-, עַבְדֵי-).
· באותיות ב ג ד כ פ ת לא יבוא דגש קל אם ההברה שלפניהן פתוחה – בין שהברה זו
נמצאת באותה מילה, כגון: דָּ-בָר, זוֹ-כֶה, בין שהיא במילה קודמת הקשורה אליה על
פי תוכן המשפט, כגון: וַיְהִי-כֵן. אולם אם תחול הפסקה בין שתי המילים (המסומנות
במקרא הטעם מפסיק ואצלנו כפסיק), יבוא דגש: לֹא בָאתִי אֵלֶיךָ לֹא, בָּאתִי
אֵלֶיךָ.
· בלשוננו היום אין הברה פתוחה שבסוף המילה גוררת רפיון ב ג ד כ פ ת בראש
המילה הבאה.
(על פי משה גושן–גוטשטיין, הדקדוק העברי
השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 27.) .
חזרה | חזרה לדף הבית
| הדפסה
· הדגש הקל בא בראש המילה או אחרי שווא נח וגורם לשינוי האיכות בּהגיית ב ג ד
כ פ ת (ב- בּ וכדומה). הדגש החזק בא בדרך כלל אחרי תנועה קטנה ומציין את שינוי
הכמות בהגיית כל העיצורים : עַמִּים = עַמְמִים.
· הדגש החזק באותיות ב ג ד כ פ ת מראה גם על הגייתן הקשה: שִׁבֵּר = שִׁבְ-בֵּר, דגש חזק . גָּר – דגש קל.
נַגָּר – דגש חזק.
זכרו ! באותיות
הגרוניות א ה ח ע וגם באות ר' לא יבוא דגש חזק.
· הדגש החזק בא:
א. לציון הבלעה של אות (דגש משלים):
1. לציון הבלעה של אחד משני עיצורים דומים: שָבַתִּי (שָבַתְתִּי), מִדַּבֵּק
(מִתְדַּבֵּק), טָמַנּוּ (טָמַנְנּוּ), תֵּנָּה (תֵּנְנָּה), תָּאֵטּו (אטט),
הֵגֵנָּה (גנן), מְגִלָּה (גלל), מַדִּים (מדד).
2. לציון הבלעה של נ' שוואית: יִפֹּל (נפל), יִכָּתֵב (יִנְכָּתֵב), הִטִּיף
(נטף), הִזָּהֵר (הִנְזָהֵר), יִתֵּן (נתן), מִקִּיר (מִן קִיר), הצלה (נצל).
3. לציון הבלעה של ל' מן השורש לקח ו- י' משורשים אחרים: תִּקַּח (לקח), נִצָּב
(יצב), הַצָּגָה (יצג), מַדָּע (ידע).
ב. לציון בניין כבד של פעלים (פיעל, פועל, התפעל) או משקל של שמות (דגש
תבניתי):
1. באות השנייה של השורש (ב-ע' הפועל): מִלְּאוּ, מְדֻכָּא, הִתְחַבְּרָה.
2. בשמות שנגזרו מן הבניינים הכבדים: שִלּוּמִים, פִּקּוּד, סַכָּנָה,
הִתְחַבְּרוּת.
3. במשקלים אחרים: סַבָּל, חִגֵּר, צַדִּיק, יַצִּיבוּת, חַצֶּבֶת, גִּבּוֹר,
מַטָּרָה, זִכָּרוֹן.
ג. אחרי אותיות השימוש (דגש משלים):
1.
אחרי ה' הידיעה: הַשִּׁיר, בַּכֶּרֶם = בְּהַכֶּרֶם,
כַּדָּבָר = כְּהַדָּבָר, לַדּוֹר= לְהַדּוֹר.
2.
אחרי ו' ההיפוך מעתיד לעבר: וַיֵּלֵךְ,
וַנִּשְמַע, וַתֵּשֵב, וַתִּשְׁלַחְנָה.
3.
אחרי שֶׁ: שֶׁלָּקַח, שֶׁתִּלְמַד,
שֶׁבַּסּוֹף, שֶׁבִּסְבִיבָתוֹ.
ד. לעתים נמצא בניקוד המקראי דגש להבלטת הגה מסוים במבטא. דגשים כאלה באים
במיוחד באותיות נ ל ק, והם נמנים עם הדגשים לתפארת הקריאה: אֵלֶּה, אֵלּוּ אָנָּא,
הֵמָּה, הֵנָּה, לָמָּה, שָׁמָּה, וכן עִנְּבֵי רוֹשׁ, חַלְּקֵי נַחַל, עִקְּבֵי
סוּס ועוד.
ה. בצורות הפסק מקראיות, שבהן התארכה התנועה: נָתָתִּי, אָתָּה.
ו. במקרא תבוא לעתים באות הראשונה של המילה נקודה הנחשבת לדגש חזק:
הוֹשִׁיעָה נָּא (תהלים קיח כה), לְכָה-נָּא (במדבר כב ו) ועוד.
(על פי משה
גושן–גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 29-28.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
העיצורים הגרוניים א' ה' ח' ע', והוא הדין בעיצור ר', אינם מקבלים דגש
במקומו:
א.
מאריכים את התנועה הקצרה שלפני ההגה הגרוני. דרך
זו נקראת תשלום דגש. היא נוהגת בעיקר לפני א', ר': תֵּאוּר, גֵּרֵד, מְסָרֵב
יְפָאֵר.
ב.
מ' השימוש ואיתנ"ה בבניין נפעל תמיד
בצירי: מֵהַבַּית, יֵהָנֵה, הֵרָשַמְנָה
ג.
הפתח לפני הָ חָ עָ, שהיו צריכות להיות דגושות,
משתנה לסגול: נֶהָגִים, הֶהָרִים הֶחָלִיל.
|
צירי במקום חיריק |
קמץ במקום פתח |
חולם במקום קיבוץ |
סגול במקום פתח |
|
סִפַּרְתִּי: בֵּאַרְתִּי, פֵּרַקְתִּי |
יְסַפֵּר: יְבָאֵר, יִתְפָּרֵק |
יְסֻפַּר: יְפֹאַר, יְצֹרָף |
בַּקָּשָה: בֶּהָלָה, נֶחָמָה |
|
תִּזָּכֵר:ּ תּאָסֵף, יֵהָנֶה |
הָדּוּחַ: הָאָדָם, הָעִיר |
מְשֻמָּר: מְיֹעָד, מְזֹהָם |
כַּתָּב: נֶחָת הַדָּבָר: הֶחָבִיב, הֶעָצוּם |
ד.
לפני ח' (תמיד , חוץ משורש א ח ר בפיעל עבר) ,
לפני ה' (על פי רוב) ולפעמים גם לפני ע' נשארת התנועה הקצרה: הַנֵּר – הַחֵץ,
הַהֵד, הַחַלּוֹן הַהַשְׂכָּלָה, קִדֵּשׁ – רִחֵם, נִהֵל, יִעֵץ, אבל: אֵחֵר.
קֻדַּש – אֻחַד. הִתְרַשֵּׁם – הִתְנַהֵל.
· תחת האותיות א ה ח ע לא יבוא שווא
נע. במקומו יבוא חטף-פתח, חטף-סגול או חטף-קמץ:
חטף פתח: שְׂמִיכָה:
אֲגִירָה, הֲלִיכָה, חֲתִימָה, עֲמִידָה.
חטף-סגול (על פי רוב תחת
א'): אֱמֶת, אֱנוֹש, אֱמוּנָה, אֱלִיל, אֱלִיעֶזֶר, אֱחֹז, אֱמֹר, אֱסֹף.
חטף קמץ (אם התנועה
המקורית חולם): כֹּתֶל- כְּתָלִים: אֹרֶן – אֳרָנִים, חֹדֶשׁ – חֳדָשִׁים, חֹמֶר – חֳמָרִים, עֹנֶשׁ – עֳנָשִׁים, עֹמֶר –
עֳמָרִים.
· בהשפעת ההגאים הגרוניים ייהפך במקרים רבים גם שווא נח לחטף (בתנאי שההברה
אינה מוטעמת): יִשְׁ–מֹר יַ-עֲ-בֹד, אבל בהברה מוטעמת: שָׁ-מַעְ-תִּי,
תֵּ-דַעְ-נָה. במקרים האלה יש התאמה בין
החטף לבין התנועה שלפניו:
נִשְׁמָתִי - דַּאֲגָתִי
יַלְדָּה - נַעֲרָה
עָפְרָה - צָהֳלָה
חָדְשַׁיִם - צָהֳרַיִם
כָּתְלֵיכֶם - תָּאֳרֵיכֶם
אֶכְתֹּב –
אֶאֱסֹף, אֶהֱרֹס, אֶחֱרֹש, אֶעֱבֹד
תִּכְתֹּב - תֶאֱסֹף, תַּהֲרֹס תַּחֲמֹק, תַּעֲבֹד
נִכְתַּב –
נֶאֱסַף, נֶהֱרַס, נֶהֱנָה, נֶעֱצַר
הכְתִּיב-
הֶאֱכִיל, הֶחֱרִיש, הֶעֱלִים.
הָכְתַּב –
הָאֳשַׁם, הֶחֳרַם, הָעֳבַר
לִכְתֹּב –
לֶאֱסֹף, לַהֲפֹך, לַעֲבֹד
בַּאֲשֶׁר –
בַּהֲלִיכָה, בַּחֲצֵרוֹת, בַּעֲלִיָּה.
כַּאֲשׁר –
לַהֲקָמָתָם , כַּעֲצָתוֹ, כַּחֲצִי.
וַאֲנִי –
וַחֲפָצִים, וַעֲשִׁירִים.
וֶאֱמֶת –
וָאֳנִיָּה, וָחֳדָשִׁים, וָעֳנָשִים.
· חטף הבא לפני שווא נהפך לתנועה: תַּעַזֹב–תַּעַזְבִי, נֶאֱסַף-נֶאֶסְפָה,
הָאֳשַׁם-הָאָשְׁמוּ.
זכרו ! כל חטף = שווא נע. שני שוואים נעים לא יבואו זה אחרי זה.
· השווא הבא בראש המילה לפני חטף ייהפך לתנועה קצרה המתאימה לתנועת החטף:
וַאֲנַחְנוּ, כַּעֲבָדִים, וָחֳמָרִים, בָּעֳנָשִׁים.
תחת האותיות ה'
ח' ע' בסוף המילה אחרי תנועה גדולה (חוץ מן הקמץ) באה פתח גנובה (פתח של אות
גנובה, כלומר, תנועה בלא אות).
ההגייה הנכונה
היא: תָּמֵסַהּ , מַגִּÿַה, פָּתוּÿַח, מַגִּיÿַע .
שימו לב: דּוּחַ
– הברה אחת; תָּ-מֵהַּ – 2 הברות ; מִשְׁ – תַּמְ-מֵעַ – 3 הברות.
|
המשקל |
ה |
ח |
ע |
|
זָכֹר |
נָגֹהַּ |
שָׁלֹחַ |
קָבֹעַ |
|
נָעוּל |
תָּמוּהַּ |
פָּתוּחַ |
קָרוּעַ |
|
חָפֵץ, נֵר |
כָּמֵהַּ |
רֵיחַ |
רֵעַ |
|
מַשְׁלִים, נִיר |
מָגִּיהַּ |
פִּיחַ |
מַשְׁמִיעַ |
·
בהשפעת ההגאים הגרוניים יבוא לעתים קרובות פתח
במקום סגול או צירי:
נֶשֶׁר – מֶלַח, רֶגַע
סֵפֶל – תֵּמַהּ, מֵצַח.
כֹּתֶל – נֹגַהּ, טֹרַח, רֹבַע
כֶּסֶף – סַהַר, שַׁחַל, נַעַל
מוֹשֶׁכֶת – נוֹגַהַת, אוֹרַחַת, שׁוֹמַעַת
לָרֶשֶת – לָקַחַת, לָדַעַת.
וַיֶשֶׂם – וַיָּנַח, וַתָּנַע.
יֵרֵד – יֵדַע.
(על פי משה גושן–גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ'
31-29.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
·
ה' הידיעה באה לציין שם מיודע: שופט – השּוֹפט.
שם תואר, המלווה בשם עצם מיודע, יבוא אף הוא בתוספת ה'
הידיעה.
שופט מלומד – הַשּׁוֹפט הַמְּלומד.
כשהתואר משמש נשוא, יבוא לרוב בלי ה' הידיעה: השופט
מְלומד.
·
כדי לרמז על אדם, על בעל-חיים או על חפץ אנו
משתמשים בכינוי הרמז: זֶה, זוֹ, אֶלֶּה, אֵלּוּ, הַלָּלוּ.
אף על פי שכינוי הרמז מיידע את השם, בכל זאת אפשר (בעיקר בלשון המקרא)
להוסיף את ה' הידיעה גם לשם וגם לכינוי הרמז:
במקרא: האיש הזה, האישה הזאת, האנשים/הנשים האלה.
בלשון חז"ל: איש זה, אישה זוֹ (לא זוּ), אנשים /נשים אלו.
לשמות עצם פרטיים ולתאריכים אין מצרפים בדך כלל את ה' הידיעה: רָחֵל,
שְׁמוּאֵל, עֲנָת, שַׁחַל תֶּל אָבִיב, יִשְׂרָאֵל, צָרְפַת, שִׁבְעָה-עָשָׂר
בְּמַרְס. (אבל יש שמות עצם פרטיים אחדים הבאים רק בצירוף ה' הידיעה : הַכַּרְמֶל,
הַשָּׁרוֹן.)
·
ה' הידיעה נוספת לסומך ולא לנסמך: רֹאשׁ
הָעִירִיָּה, בֵּית הַסֵּפֶר, שְׂכַר הַדִּירָה; לפני הֶרכבים: הַמַּדְחֹם,
הָרַמְזוֹר, הַמִּדְרְחוֹב.
·
ה' הידיעה בצירופים המורכבים מן אי- , לא-,
תת-, אין, על-, אל-, בין- וכדומה תבוא לפי הצירוף. למשל: הלא-יהודי, התת-אלוף,
העל-אנושי, הבין-לאומי, האי-הבנה, האין-סוף.
·
בצירופים שכיחים יש לומר: היושב ראש (היושבים
ראש), היוצא דופן, הדין וחשבון, המשא ומתן, העורך דין (גם: עורך הדין) אבל: עורך
העיתון, בר הביצוע.
ניקוד ה' הידיעה
·
בדרך כלל בפתח ודגש באות שאחריה: הַקֶּשֶׁר,
הַפַּעַם, הַדּוּחַ, הַכַּדוּר.
·
לפני א' ע' ר' בקמץ: הָאָדָם, הָאַלּוֹן,
הָעָרְמָה, הָאֲנָשִׁים, הָרְחוֹב.
·
לפני ה' ח' בפתח: הַחַם, הַחַמָּה, הַחֲשָׁשׂ,
הַחֲזִית, הַהֵד (אבל: הָהֵם, הָהֵן, הָהֵמָּה, הָהֵנָּה).
·
לפני הָ חָ חֳ עָ בסגול: הֶעָנִי, הֶהָדָר,
הֶחָדָשׁ, הֶחָשׁוּד, הֶחֳדָשִׁים. (אבל: הָעָב, הָעָוֶל).
·
השמות אֶרֶץ, הַר, חַג, עַם, פַּר, משַׁנים את
ניקודם בבואם עם ה' הידיעה: הָאָרֶץ הָהָר, הֶחָג (גם: הַחַג), הָעָם הַפָּר.
·
ה' הידיעה נשמטת על פי רוב אחרי אותיות השימוש
ב כ ל ומעבירה את ניקודה אליהן, למשל: בְּהַדֶּרֶך = בַּדֶּרֶךְ, בַּדּוּחַ,
כָּאָמוּר, כַּשֶּׁלֶג, בֶּחֳדָשִׁים, הַכְּנִיסָה לַכֹּל, יָד לַבָּנִּים.
·
ניקוד המילה "מה" כּניקוד ה' הידיעה:
מַה טּוֹב, מַה נָּעִים, מֶה חָדָשׁ.
"מה" לפני ה' הידיעה – בקמץ: מָה הַמּוֹרה רוצה? מָה הַשָּׁעָה?
(על פי משה גושן–גוטשטיין,
הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 35-34.).
חזרה | חזרה
לדף הבית |
הדפסה
·
ה' השאלה באה בראש משפט שאלה, שעליו אפשר להשיב
"כן" או "לא". בסוף משפט כזה בא סימן שאלה (?): הֲסִיימת את
העבודה בזמן? הֲלָנו אתה? הֶעָשית זאת? הַאֻמנם?
·
בלשון הדיבור בימינו אין מרבים להשתמש בה'
השאלה. לעתים באה במקומה המילה הַאִם.
נקוד ה' השאלה
·
בדרך כלל בחטף פתח: הֲרָצחחת וגם ירשת?
הֲשׁוֹמר אחי אנוכי? הֲכי?
·
לפני שווא ולפני א' ה' ח' ע' – בפתח: הַיְדעתם?
הַחולֵם אתה? הַאֻמנם? הַאִם שמעת?
·
לפני אָ הָ חָ עָ – בסגול : הֶאָנוֹכי? הֶחָזָק
הוּא? הֶהָיית?
זכרו ! אחרי ה' השאלה לא יבוא דגש !.
(על פי משה גושן–גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ'
36-35.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
·
ה' המגמה מציינת כיוון למקום: לָאָרֶץ =
אַרְצָה, לָעִיר = הָעִירָה, לַחוּץ = הַחוּצָה, לְשָׁם= שָׁמָּה (אין לומר:
לְשָׁמָּה).
"תיבה שצריכה ל' בתחילתה, הטיל לה הכתוב ה'
בסופה" (יבמות יג).
> >
מילה שבסופה ה' המגמה מוטעמת
תמיד מלעיל: הָעִירָה, אַרְצָה.
(על פי משה גושן–גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי,
הוצאת שוקן, 1996. עמ' 36.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
·
אות השימוש שׁ מנוקדת בסגול ודגש אחריה באותיות
הנדגשות: שֶׁיּוֹסִיפוּ, שֶׁצִּוָּה, שֶׁפָּגְשׁוּ.
·
לפני א' ה' ח' ע' ר' – בסגול, ואין דגש באותיות
האלה: שֶׁאָמַר, שֶׁרְצוֹנָם.
(על פי משה גושן–גוטשטיין,
הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 36.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
·
בדרך כלל מנוקדת בשווא: שֻׁלְחָן וְכִסֵּא,
כַּמָּה וְכַמָּה, פָּעוֹטוֹת וְלָקוֹחוֹת.
·
לפני שווא ולפני ב ו מ ף – בשורוק: עִיר
וּכְפָר, זְכָרִי וּנְקֵבִי, יְרָקוֹת וּפֵרוֹת, שָלוֹם וּבְרָכָה.
·
לפני י' שוואית – בחיריק וה- י' נחה:
וְירוּשָׁלַיִם, וִיהוּדָה, וִירָקוֹת.
·
לפני חטף – בתנועת החטף: יְשָׁנִים
וַחֲדָשִׁים, כֵּלִים וָחֳמָרִים, אֱמֶת וֵאֱמוּנָה, שָׁבוּעוֹת וָחֳדָשִׁים
מְטוֹסִים וָאֳנִיּוֹת.
·
לפני הברה מוטעמת, בעיקר בהפסק ובביטויים
קבועים – בקמץ: בָּשָׂר וָדָם, שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ.
הערה: אבל וַאדֹנִי, וֵאלוֹהִים, וִהְיִיתֶם וִהְיוּ,
וֶהְיֵה, וִחְיוּ.
זכרו ! אחרי ו' החיבור לא יבוא דגש !.
על פי משה גושן–גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996.
עמ'37-36.).
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
·
ו' ההיפוך באה לפני פועל ומסמלת שינוי זמן.
השימוש ב- ו' ההיפוך בימינו נדיר, והוא משמש רק במקרא ובסגנון שירי.
·
לפני פועל בעבר, כאשר היא הופכת זמן עבר לעתיד,
היא מנוקדת כמו ו' החיבור: וְזָכַרְתִּי (=וְאֶזְכֹּר), וּשְׁמַרְתֶּם
(=וְתִשְׁמְרוּ), וּפָנָה (=וְיִפְנֶה), וְרָאָה (=וְיִרְאֶה), וִישַׁבְתֶּן
(=וְתֵשַׁבְנָה), וַעֲבַדְתֶּן (=וְתַעַבְדוּ), וְדִבֵּר (=וַיְדַבֵּר) .
·
צורות המְדבר והנוכח (חוץ מפועלי ל"א,
ל"י) מוטעמות מלרע: אָכַלְתָּ – וְאָכַלְתָּ, אבל בהפסק: וְשָׂבָעְתָּ.
·
< < < <
לפני פועל בעתיד, כאשר היא הופכת עתיד לעבר, היא מנוקדת לפני י ת ן בפתח
ודגש אחריה, לפני א' – בקמץ, לפני י' שוואית – בפתח ובלי דגש ב- י': וָאֶזְכֹּר
(וְזָכַרְתִּי), וַתִּשְׁמְרוּ (=וּשְׁמַרְתֶּם), וַיִּפֶן=(וּפָנָה), וַיַּרְא
(וְרָאָה), וַתֵּשַׁבְנָה (=וִישַׁבְתֶּן), וַתַּעַבְרוּ (=וַעֲבַרְתֶּן),
וַיְדַבֵּר (=וְדִבֵּר).
(על פי משה גושן–גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ'
38.) .
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
·
כללי הניקוד של אותיות ב כ ל דומים לכללי ו'
החיבור .
א.
בדרך כלל בשווא: בְּבַיִת זֶה, בְּשָׁלָב זֶה, בְּצֹמֶת זֶה, לְכָל זֶה.
ב.
לפני אות שוואית – בחיריק: בְּשְׁלַב הַגְּמָר,
בִּזְכוּת, לִפְרָקִים, לִפְעָמִים.
ג.
לפני י' שוואית – בחיריק והי' נחה: בִּיהוּדָה,
לִימִין, לִישִיבָה.
ד.
לפני חטף – בתנועות החטף: כַּאֲשֶר, כַּחֲצִי,
בֶּאֱמֶת.
ה.
לפני הברה מוטעמת בשם הפועל מנוקדת ה- ל' בקמץ:
לָקוּם, לָגֶשֶׁת, לָדַעַת, לָצֵאת, (וגם: לָנֶצַח, לָבֶטַח).
·
אחרי אותיות ב כ ל נשמטת על פי רוב ה' הידיעה
והן מקבלות את הניקוד שלה: בְּהַשַּׁעַר= בַּשַּׁעַר, כְּהָאָרֶץ= כָּאָרֶץ,
לְהַחַלּוֹן= לַחַלּוֹן, לְהֶעָשִׁיר = לֶעָשִׁיר, בְּהֶחֳמָרִים = בֶּחֳמָרִים.
(על פי משה גושן–גוטשטיין, הדקדוק העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ'
39.).
חזרה | חזרה
לדף הבית |
הדפסה
א.
בדרך כלל מנוקדת בחיריק ודגש אחריה: מִשָּׁלָב
זֶה, מִפַּעַם, מִכְּלָל.
ב.
לפני א ה ח ע ר – בצירי : מֵרֹאשׁ, מֵרָצוֹן,
מֵחֶדֶר, מֵחֲדֵרָה (אבל: מִחוּט, מִחוּץ, מִהְיוֹת).
ג.
לפני י' שוואית בחיריק והי' נחה:
מִירוּשָׁלַיִם, מִימִין, מִירָקוֹת, מִיסוֹד.
(על פי משה גושן–גוטשטיין, הדקדוק
העברי השימושי, הוצאת שוקן, 1996. עמ' 39)
חזרה | חזרה לדף הבית | הדפסה
(*) מקור המלה מפיק הוא בארמית ופירושה – מוציא. המפיק
נקרא כך, משום שהוא " מוציא" את ה ה' ממצב של אות נחה למצב של אות
עיצורית.