הורות ותקשורת במשפחה עם הורה אחד או יותר
עם לקות שמיעה

הבלוגים משקפים את דעתו האישית והמקצועית של המחבר בלבד. המחבר הינו פסיכולוג בהתמחות חינוכית, מומחה בטיפול ובאבחון של ילדים ובני נוער עם לקות שמיעה וייעוץ למשפחותיהם.

הבלוג הזה יעסוק בנושא שעימו מתמודדים מדי יום הורים רבים עם לקות

שמיעה – הורות ותקשורת במשפחה – עם בן או בת הזוג ועם הילדים.

הרעיון הבסיסי שאנסה להעביר כאן הוא שבהורות של אדם עם לקות שמיעה

עם ילדיו, עליו לשקול ולבחון היטב מה הוא משדר. אם ואיך הוא תופש את

עצמו, איך הוא מתמודד בבית ובחוץ, עד כמה הוא מקבל את לקותו, עד כמה

הוא עצמאי ועוד. מכאן נגזרות הרבה מאוד סוגיות משפחתיות – גבולות מול

חוסר גבולות, עצמאות מול תלות, לקות מול מוגבלות.

 

אבל לפני כן, חשוב שאציג בפניכם כמה סוגיות משמעותיות:

מהו היקף האוכלוסייה של אנשים עם לקות שמיעה?

כ- 10% מהאוכלוסייה הינם אנשים כבדי שמיעה. בארץ ישנם כ- 700 אלף כבדי שמיעה
וכ- 8,000 חרשים. על-פי נתוני משרד הבריאות, יש קשר בין גיל לירידה בשמיעה – בעוד

ש- 1 עד 1.2 לידות לאלף הן של ילד לקוי שמיעה, מעל גיל 65 אחד מכל שלושה

אנשים הוא אדם כבד שמיעה.

 

האם עצם העובדה שלהורה יש לקות שמיעה הופכת את ילדיהם לקבוצה

בעלת מאפיינים משותפים?

האם הילדים יתקלו בדברים דומים רק בגלל שאחד (או שניים) מהוריהם עם לקות שמיעה? ובכן, יש לא מעט עדויות
לכך שלעובדה שיש להורה לקות שמיעה יש השפעה משמעותית

על הילדים. משמעותית – כן. שלילית – לאו דווקא. מסתבר, שיש גם השפעות חיוביות להתפתחות של ילד במשפחה
עם הורה עם לקות שמיעה. בספר שנכתב על הורים

לילדים חרשים ע"י פרסטון (, 1994Preston), הוא דיווח שכ-60% מהילדים של הורים חרשים  עובדים עם אנשים עם
ליקוי-שמיעה כעובדים סוציאליים, פסיכולוגים, אחיות וכד'. כלומר, קיימת השפעה לנוכחות הורה עם לקות שמיעה אשר
הופכת את ההתפתחות של הילד לאחרת. הילדים הללו גדלים עם אמפטיה רבה יותר לאחר, לאנשים

במצוקה, לאנשים עם קשיים ועם לקויות שונות.

עדות נוספת לאפיונים המיוחדים של קבוצת הבנים והבנות השומעים להורים חרשים

הם הארגונים שהקימו בארצות שונות בעולם (ובעיקר בארה"ב) - KODA (חפשו את

הקישור "Local Chapters" שנועד לילדים צעירים יותר; וראו גם את סרטון הוידאו של

נער שהלך למחנה קיץ של KODA), ו-CODA, שנועד לבנים ולבנות בוגרים של הורים חרשים. ההצטרפות לארגונים
הללו משקפת צורך בחיפוש אחר קבוצת הזדהות

והשתייכות. עם זאת, לא ידוע לי על קבוצות דומות של ילדים להורים כבדי שמיעה.

 

האם הורים עם לקות שמיעה הם קבוצה אחת, בעלת אפיונים משותפים?

נושא נוסף שחשוב להזכיר אותו בדיון על הורים עם לקות שמיעה, הוא שמדובר

ב-3 קבוצות:

א)     הורים חרשים המשתמשים בשפת סימנים מגיל צעיר, רובם מעורבים במידה
כזו או אחרת בקהילת החרשים. המעוניינים לקרוא עוד על מודל
התערבות במשפחות אלה, מופנים למאמר של פרסטון ולו, 1997.

ב)     הורים עם לקות שמיעה שגדלו ככבדי-שמיעה המשתמשים בתקשורת
מילולית, ולמדו בבתי-ספר רגילים. הם לא היו בכיתות של תלמידים עם
לקות שמיעה. עדיין, הם גדול והתפתחו עם לקות שמיעה שהיתה חלק מהם
מגיל צעיר.

ג)       קבוצה שלישית היא אלה שאיבדו את השמיעה במידה כזו או אחרת בגיל מבוגר.
 זו לא קבוצה שגדלה עם זהות של אדם עם לקות שמיעה (לא שיש אחת כזו,
אבל ארחיב את הדיון על כך בבלוג אחר). הם גדלו כשומעים, ופעמים רבות
להם ולבני משפחתם קשה לקבל את הלקות שלהם.

מיהם בני הזוג של הורים עם לקות שמיעה?

ברוב המקרים, ההורה עם הלקות השמיעה אינו ההורה היחיד בבית. מיהו בן או בת
הזוג שלו או שלה? לרוב ההורים כבדי השמיעה (בודאי אלה שאיבדו את השמיעה
בגיל מבוגר) יש בני זוג שומעים או כבדי שמיעה. לעומת זאת, לרוב ההורים החרשים
 יש בני זוג חרשים או כבדי שמיעה.

 

הגישות השונות המשפיעות על תפישה עצמית של אנשים עם לקות שמיעה

 

כשאנו מדברים על לקות, כל לקות שהיא ולאו דווקא לקות שמיעה, יש לנו שתי גישות מרכזיות. כמובן שיש גם הרבה נקודות
ביניים ביניהן, אבל הן מהוות שתי קצוות של
רצף מבחינת ההתייחסות של החברה לאנשים עם לקויות. אלה שתי הגישות:

1) המודל הביורפואי.

2) המודל החברתי (סוציולוגי).

 

המודל הביורפואי:

רוב האנשים שעובדים בחינוך, רפואה, אודיולוגיה, הפרעות תקשורת וכד',
קיבלו הכשרה שמתבססת במידה כזו או אחרת על התפיסה הרפואית. על פי תפיסה
זו, מי שיש לו לקות בשמיעה יש לו פגם, והוא תמיד מושווה לאדם נורמלי (כלומר, בעל תפקוד פיזי וחושי תקין).
השמיעה נמדדת באמצעות אודיוגרמה, ומשוות לרמות של "נורמה" בהתאם לגיל של הנבדק. לפיכך,
כשאדם עם לקות שמיעה מושווה לאדם שומע, הוא תמיד ייחשב מחוץ (וליתר דיוק "מתחת" לנורמה. מתוך תפיסה
זו נגזר גם פיתוח מכשירי השמיעה והשתל הקוכליארי, הבאים להביא לשיקום שמיעתי ולתפקוד נורמלי (כלומר,
שומע) ככל שניתן את האדם עם הלקות בשמיעה.

 

המודל החברתי (סוציולוגי):

מודל אחר הוא המודל הסוציולוגי. מודל זה אומר שחיים עם לקות שמיעה משמעם
שיש כאן סגנון חיים אחר, צורת חיים אחרת, לא טובה יותר או פחות – אלא שונה.

על פי גישה זו, מקור הקושי של אנשים עם לקות שמיעה הוא החברה. חברה שיש בה מודעות למגבלות של
אנשים שונים, וכשהחברה מנגישה את המוסדות ואת האירועים השונים שהיא מקיימת, אז אין כאן פגם. יש
שונות, אבל שונות אנושית או תרבותית. הנה לדוגמה, השלטים בארץ כתובים בעברית, בתעתיק באנגלית
ובערבית. כלומר, יש כאן התייחסות לחלק מהקבוצות התרבותיות בארץ, וניסיון להנגיש להם שלטי
דרכים. או למשל, כתב ברייל במעלית, המאפשר לאדם עיוור להסתדר ולהתמצא באופן עצמאי.

חברה צריכה להתייחס לכל קבוצות האוכלוסייה, לא בחסד אלא בזכות, על-פי
חוק: זכות לנגישות שווה ומלאה, כי אם לא אז זהו סוג של אפליה. הנה מושג שלא
תפגשו הרבה: אודיזם (audism), הנגזר מהמילה אודיו (הקשורה לשמיעה). זוהי
העמדה המפלה של החברה כלפי אנשים עם לקות שמיעה, ודומה בכך לסקסיזם
כלפי נשים וכד'.

 

עם זאת, יש לזכור שאנשים רבים עם לקות שמיעה מוצאים את עצמם באמצע - בין
עולם החרשים ותרבות החרשים, לבין עולם השומעים עם ערכיו ותפיסותיו כלפי אנשים
עם לקות שמיעה. חלקם מרגישים שאינם שייכים לאף אחד משני העולמות הללו.

 

מהמודלים הנ"ל אנו יוצאים לשאלה מהותית הקשורה להורות: מה אנו משדרים
לילדים שלנו? אם המסר לילדים שלי הוא שאני מתבייש/ת בלקות, ושולח/ת את בן/בת
הזוג שלי במקומי לעשות דברים שאני מסוגל אך מתקשה בהם או לא מבצע אותם
באופן דומה לזה של אדם שומע (למשל, אסיפת הורים), אז המסר הוא של המודל הביורפואי, שהקושי שלי
הוא נכות והוא מונע ממני להשתתף באופן מלא בתפקידים ובאירועים שונים. זהו המסר שההורה נותן לילד. לחילופין, ישנם

הורים שפועלים, עד כמה שניתן, על פי אמרתו של הנשיא החרש הראשון של אוניברסיטת גאלודט,
I. King Jordan: "אנשים חרשים
 יכולים לעשות כל מה שאנשים שומעים יכולים, מלבד לשמוע". יהיו שישאלו אם הילדים קולטים את
המסר שההורים מעבירים אליהם? התשובה היא שכן:  אם אתה אלים, אל תתפלא שילדך יהיה אלים, גם
 אם אתה אלים מילולית כלפי אחרים. כך אם אתה וותרן, או לא חברותי. כך, במידה מסוימת, יהיה גם הילד
שלך, כי פעמים רבות הוא מחקה את הוריו בדיבור ובהתנהגות. לפיכך האחריות היא
של ההורים. לפעמים המסר הוא לא של ההורים אלא של הסבים - לפעמים הסבא
והסבתא מתביישים בהורים עם הלקות שמיעה והמסר שלהם לנכדים שהורים
מסכנים, ואז נדרשת התערבות מערכתית בינדורית (בינדורית – בין הדורות השונים.
כלומר, טיפול משפחתי הכולל את הסבים, ההורים והילדים).

חשוב שהילד יגדל עם יחס של כבוד והערכה כלפי הוריו, בין אם הם שומעים ובין אם
הם עם לקות שמיעה, ושיפנים את המסר שההורה מסוגל. זאת משום שכשהוא מקבל
מסר שאמא שלו לא יכולה, כך הוא מתייחס אליה. אנו פוגשים משפחות בהם אחד
ההורים מוחלש –כשהאמא אומרת "אבא לא מבין" או להיפך, וזה המסר שהילד מקבל.

 

האם הורה עם לקות שמיעה יכול להיות הורה טוב?

אתחיל עם שאלה הפוכה – האם העובדה שאדם הינו שומע, הופך אותו אוטומטית
להורה טוב? ברור שהתשובה היא לא. ישנם לא מעט הורים שומעים שמתקשים
לתפקד כהורים טובים דיים עבור ילדיהם.

כל הורות טובה מתבססת, בין השאר, על המודעות של ההורה לעצמו ולצרכי הילד
ועל החינוך שהוא מקנה לילדיו. מחקרים שונים (Schein, 1989; Mallory; Schein & Zingle, 1992; Rienzi, 1990)
 בדקו הורים חרשים ומצאו שאין הבדל בין הורים חרשים להורים שומעים. יותר מזאת,
הם מצאו שהורים חרשים היו יותר גמישים אך לא יותר ותרנים או נוקשים מהורים שומעים.
לא ידוע לי על מחקרים ספציפיים על הורי כבדי שמיעה.

 

אני מפנה אתכם לשני פורומים באינטרנט, הדנים בסוגיות שונות הקשורות באנשים
עם לקות שמיעה ובני משפחותיהם:

1. "פורום הורות וזוגיות" http://tzafonet.org.il/forums/LiveForum.asp?Fnumber=91

2. פורום "אוזן קשבת". http://tzafonet.org.il/forums/LiveForum.asp?Fnumber=90

 

עד כאן להפעם. בבלוג הבא ארחיב את סוגיית התקשורת במשפחה עם הורה עם לקות שמיעה.
מקורות וחומרי קריאה נוספים

רימרמן, א. (1986). ליקוי, נכות ומגבלות: דילמות והבהרות מושגיות.
חינוך מיוחד ושיקום, 1, 25 – 32.

 

Preston, P. (1994) Mother Father Deaf: Living between Sound and Silence. Cambridge, MA: Harvard University Press.

 

Skelton, T. & Valentine, G. (2003). 'It feels like being Deaf is normal': an exploration into the complexities of defining D/deafness and young D/deaf people's identities. Canadian Geographer. 47)4), 451-

 

Filer, R. D. &  Filer, P. A. (2000). Practical considerations for counselors working with hearing children of deaf parents. Journal of Counseling and Development, 78(1), 38-43.

לקובץ וורד של הבלוג

לדף ראשי אוזן קשבת

חזרה לדף ראשי נט-שמע