ליאור,

שלום כיתה א'.
ביום ראשון הקרוב, ילד שלי, אתה תלך לבית הספר בפעם הראשונה בחייך. התיק עם הסמל של סנופי מוכן כבר שבוע, כולל המחברות העטופות, ומשום מה הודעת לנו שאתה רוצה לחבוש את הכובע הכתום המצחיק, שגורם לך להיראות כמו טרקטוריסט שהתכווץ בכביסה. אני לא מתכונן להתווכח איתך, בטח לא ביום הזה, אבל אני מודה שזה קצת מלחיץ אותי. מהרגע שהכרנו - אתה לא זוכר את זה, אבל כשנפגשנו היית רק ראש, הגוף עוד היה בפנים - תמיד היתה לך הדרך שלך לעשות דברים. לפעמים זה מרגיז אותי (כמה זמן לוקח לנעול סנדלים?), לפעמים משעשע (לא, בצבא אסור למצוץ אצבע), אבל תמיד היית ילד מאוד מקורי. יכול להיות שכל ההורים חושבים ככה, אבל יכול להיות גם שכל ההורים צודקים. עכשיו אתה נכנס למערכת. הדבר הראשון שהיא תגיד לך הוא שאתה כמו כולם. אני רוצה שתדע שהיא טועה.

שלום כיתה א'. לא תמיד אני בטוח שהכנו אותך ליום הזה כמו שצריך. אף פעם לא הסברתי לך, למשל, שאנשים מתנהגים בכל מקום בצורה שונה. כל הדברים הקטנים שאצלנו בבית נראים מצחיק עלולים להיות מבלבלים במקומות אחרים. זה שאתה אוהב לתת חיבוק לאנשים שאתה פוגש בפ עם הראשונה (האיש מהמקררים עוד לא התאושש), זה שאתה מנהל כל הזמן רשימות "את מי אני הכי אוהב", אפילו זה שאתה יושב כרגע במטבח לבוש כמו נמרון מ"פו הדב", כולל הזנב. הייתי רוצה לומר לך שזה בסדר, שאתה יכול להמשיך ולא חשוב מה כולם יגידו, אבל זה לא ככה. לא באמת. מכל השיעורים שתלמד בבית ספר, זה כנראה הכי כואב: לדעת להיות אתה, גם כשאתה מוכרח להתנהג אחרת.

שלום כיתה א'. ילדים, ליאור, נוטים לחיות בחבורות. כשאבא שלך היה בן שש, משום מה תמיד השאירו אותו בחוץ. אני לא יודע למה לא הזמינו אותי, אבל עד היום אני לא יודע לשחק תופסת. הדבר היחיד שלמדתי עם השנים הוא שגם הם פוחדים. הילדים האלה, שנראים לך כאילו הביאו את החבר'ה מהבית עם הסנדוויצ'ים, רוצים להכיר אותך בדיוק כמו שאתה רוצה להכיר אותם. גם הם עברו על הרשימות עם אמא שלהם כדי לראות אם יש בכיתה מישהו שהיה איתם בגן, גם הם החביאו פוקימון בתיק כדי שאם לא ידברו איתם יהיה להם חבר סודי, גם הם יודעים בעל  פה לפחות קלטת וידאו אחת שהם יכולים לספר מההתחלה עד הסוף. ואם יהיה לך מזל, אהוב שלי, ומיד יזמינו אותך לחצר לשחק, תסתכל הצדה לראות אם יש שם ילד שעומ ד לבד. כשתראה אותו, אל תשאל את עצמך מה יחשבו האחרים, אלא פשוט תקרא לו להצטרף. בשביל אבא.

שלום כיתה א'. אין אף אחד בעולם, ליאורי, שיכול להיות טוב בהכל. אני יודע שאתה מאוד רוצה, אבל זה לא עובד ככה. יהיו דברים שיבואו לך בקלות, יהיו כאלה שממש בקושי. אמא שלך, למשל, היא האשה הכי חכמה שאני מכיר, אבל היא לא טובה בהיסטוריה. עד היום היא חושבת שבמלחמת השושנים הכריזנטמות הפסידו. לך אין שום ניסיון בדברים קשים. עד היום, אם זה הסתבך, פשוט עזבת למקום אחר. עכשיו אתה הולך לגלות שלהיכשל זה הרבה יותר טוב מלא לנסות. ביום ראשון הקרוב, למשל, יתברר לך בפעם הראשונה שאתה כותב "א'" הפוך, עם הקו הארוך מימין לשמאל. זה ירגיז אותך ויתסכל אותך, אבל זה לא אומר עליך כלום. מותר לטעות. לפני 33 שנה בדיוק, כשהלכתי לכיתה א', סבא שלך אמר לי שהוא מצפה ממני רק לעשות כמיטב יכולתי, ואם זה לא יספיק לא קרה שום דבר (במקרה שלי, אגב, עשיתי כמיטב יכולתי ובאמת לא קרה שום דבר). אני יודע שאני אמור לחנך אותך להישגיות ולמצוינות ולהצלחה בכל מחיר, אבל אני אומר לך על אחריותי שזה לא מה שחשוב. הדבר היחיד שבאמת חשוב הוא שתהיה אדם טוב.

שלום כיתה א'. עד היום, ילד אהוב שלי, היה רק ליאור אחד. מיום ראשון אתה תגלה שיש בך הרבה ליאורים. ליאור של השיעורים, ליאור של ההפסקות, ליאור של הבית, ליאור של החברים. זה בסדר לגמרי, וזה חלק מההתבגרות שלך, אבל לילדים יש יכולת מופלאה להסתיר דברים. הם לא אומרים לעצמם שהם הסתירו, נדמה להם שהם פשוט שכחו, אבל זה לא באמת ככה. אני רוצה שתדע שאתה יכול לספר לי. אתה לא מוכרח, אבל אתה תמיד יכול. אם מציקים לך, אם קשה לך במשהו, אם יש מורה שמתנהג אליך לא יפה, אם היית צריך פיפי ולא נתנו לך לצאת, אין שום דבר שקשור אליך ולא מעניין אותי. שום דבר שהוא קטן מדי, או מסובך מדי, או יגרום לי לכעוס על כך שדיברת איתי. אני מבטיח לך שאם לא תרצה שאני אתערב, אני אכבד את זה (למרות שיהיה לי קשה), אבל אתה יכול לשאול את אחיך הגדול, אצלנו במשפחה קודם כל מאמינים לילדים.