 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
|
נירה הראל בדקה האחרונה ממש, לפני סיום השיעור האחרון, כשהתיקים כבר
היו סגורים והמחשבות עסוקות בתכנון הבילוי בשבת, בקשה נחמה רשות מהמורה להודיע הודעה, ומיד קמה ממקומה עמדה לפני הכתה ובקולה החד הזמינה
את כלנו ליום ההולדת שלה, בשעה חמש לפנות ערב באותו יום. אך גמרה להזמין ועוד לא הספיקה לשבת, והנה נשמע קולו הרועד
של פעמון בית הספר וכסה לגמרי על כל הקולות האחרים שנשמעו בכתה –
קולות הילדים הצוחקים ולועגים
לנחמה השמנה והמכערת; לנחמה הטיפשה והעצלנית; לנחמה הצרחנית והמגזימה. ללכת ליום הולדת שלה? באמת שיגעון! מי מעלה בכלל רעיון כזה
על דעתו? הלא אף אחד אינו רוצה לשבת לידה ולשחק אתה בהפסקות: גם לא
להחליף אתה צבעים ומפיות –ניר! אין לה בכתה אף חבר, כי היא כל כך אחרת מכלם, כי פשוט אי
אפשר לאהוב אותה. אין בה שום דבר נעים, אף לא תכונה חביבה אחת. איננה יפה ולא
חכמה, גם לא עיזה ובכלל לא חברותית. אז איך אפשר ללכת ליום ההולדת שלה. ולשיר? ולרקוד? נו חברה! נפגשים בחמש בשדרה כמו תמיד למסבת שבת. להתראות! כאמור, הפעמון הצליח להשתלט על הקולות, והמורה בודאי לא
שמעה אותם ממקומה שליד הלוח. אבל את הפנים הלועגים, את השפתיים מלאות הבוז, את העיניים
הקורצות והמלגלגות לא יכול הפעמון להסתיר. ואני ראיתי. פתאום ראיתי הכול. את התמונה נשקפת אלי מעיני
מורתי המבקשות, המתחננות. האומנם ראו גם האחרים? כעבור רגע הייתי ברחוב, מטלטל את תיק הספרים בידי האחת
ובשנייה גורר את תיק האוכל על הרצפה. כמו בכל יום. ובאמצע הדרך נזכרתי בחלום; אותו חלום שהיה
חוזר אלי שוב ושוב מדי שנה, לפני יום ההולדת שלי. בחלום ישבתי בבגדי חג בבית וחיכיתי לחברי, שיבואו לברך אותי
ביום הולדתי ולהשתתף בחגיגה. את כל ילדי הכיתה הזמנתי והכנתי המון מקומות. את הרהיטים מן
החדר הגדול פיניתי למרפסת והעמדתי סביב שולחנות וכסאות לרוב, שאספתי מכל
השכנים. שעות רבות עבדתי, עד שהכל היה מוכן: המפיות הלבנות, המנות בצלחות,
השקיות הצבעוניות, הפתעות – הכל. ולא נותר אלא לחכות
להם שיבואו, לחברים. בשעה ארבע עוד לא בא איש. הם ודאי בדרך, חשבתי בליבי. עד שהם מגיעים... העקר – סבלנות, לא להתרגש.אפשר לקרוא ספר
בינתיים, או להציץ בעיתון... מדוע לא רואים אותם עדיין? מדוע לא הגיעו? אולי שחכו את
הכתובת? לא! לא יתכן! בכל הזמנה כתבתי את הכתובת באותיות גדולות – בטח שראו,
ואולי שחכו שהיום הוא והם יבואו מחר? - לא! גם זה אי-אפשר. הן כתבתי על
הלוח וגם אמרתי בקול רם, שישמעו כולם. אז מה קרה? בשעה חמש כבר ידעתי, שהכל אבוד. בארבע וחצי התחלתי להסתובב בחדר
ולהציץ החוצה מבעד לחלון. מדוע אין איש? איש לא יבוא ליום
ההולדת שלי. פשוט לא רצו לבוא. אף אחד. וזהו. ובכלל לא יהיה יום הולדת. תמיד הייתי מתעורר מן החלום בעיניים רטובות
כל פעם האמנתי בו מחדש.ורק כשהגיע יום ההולדת האמיתי וכל החברים באו ושמחו
והביאו מתנות, הוקל לי וצחקתי מעצמי. כל כך טיפשי לחלום חלומות עצובים כאלה
ולחשוב שיתקיימו באמת! אבל הפעם, בשובי מבית הספר, ידעתי שהחלום אמנם יתקיים. אבל לא
בביתי, כי אם בביתה של נחמה, בשעה חמש אחרי הצהרים אף אחד לא יבוא ליום ההולדת,
כי הכל שונאים אותה כל כך והכל יישאר – המנות, שקיות, ההפתעות... ואז היה לי ברור, שאני אלך ולו גם
אהיה היחיד. אני מוכרח ללכת. שרק לא יתקיים... בשעה חמש, בחולצה לבנה, עם מתנה
ביד, דפקתי על הדלת. פתחה לי נחמה. נחמה , כמו תמיד,
הסתכלה בי רגע ואמרה: "בוא! הכנס! אנחנו כבר מחכים!
"אנחנו? תמהתי, וכי מי עוד בא מלבדי? מי זה יכול להיות? מקצה החדר לטפוני בחום עיני מורתי.
"תודה," אמרו העיניים. "תודה שבאת , שהבנת. רואה אתה" הנה
אנחנו כבר שלושה." וכך ישבנו שלושתנו ליד השולחן
הארוך וחיכינו. מחוגי השעון נעו לאטם. חמש וחמש
דקות, חמש ועשר דקות, חמש ועשרים דקות. " נחכה עד חמש וחצי
ונתחיל," אמרה נחמה. פיה בקש לחייך ועיניה בכו אולי הם עוד יבואו? אולי? בחמש וחצי, כשקמה לפרוס את העוגה, נשמע נקישה. רפה, מהססת בפתח עמדו
נבוכות יעל ותמר ובידיהן מתנות. כעבור דקות ספורות דפק על הדלת
אמיר ואחריו רחל; וכשהשעון הראה שש, ישבו כל ילדי הכיתה בבגדי שבת
מסביב לשולחנות הערוכים. ישבו בדממה נהדרת והביטו זה בעיני
זה, בעיני המורה המאירות ובנחמה שהייתה פתאום יפה מכל הבנות. ולא היה צורך לומר דבר. הכל היה
פשוט כל כך ומובן. היה זה חלום נפלא. חלום
שהתגשם.
|
