|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עדה קול קראו לה "רותי
הפוזלת". עין אחת שלה לא הביטה ישר קדימה אלא הסתכלה הצידה. אבל לילדים זה הספיק כדי
שידביקו לה את הכינוי "פוזלת" שרדף אותה כל השנים. כמה מצער הדבר! כי רותי
הייתה ילדה יפה, ורבים חשבו שהפזילה אפילו מוסיפה לה חן. בשנים שעברו רותי לא שמה
לב לכינוי המרגיז. אבל עכשיו כשגדלה התחיל הכינוי להציק לה. היא הייתה רוצה
שיגידו לה רותי היפה או רותי הנחמדה ולא רותי הפוזלת. מי ירצה להציע חברות לילדה
עם כינוי כזה? יום אחד הגיע לכיתה תלמיד חדש, ושמו נועם. כל הבנות התרוצצו סביבו כי
נועם היה ילד יפה למרות שהרכיב משקפיים. אבל נועם בחר ברותי. יחד הכינו שיעורים ויחד
הלכו לבריכת-השחייה. רותי הייתה מאושרת. נדמה היה ששום דבר לא יוכל להרוס את
הידידות ביניהם. נועם לא שמע עדיין את הכינוי המעליב. אבל רותי הייתה מודאגת.
היא פחדה שמישהו יגדל לנועם איך קוראים לה בכיתה. היא הרגישה כמו פושע
המסתיר סוד. פעם הצטננה רותי, ונשארה בבית כמה ימים. זאת הייתה הזדמנות מצוינת
ל"חברות הטובות" לדבר עם נועם. מיכל ניגשה אליו ואמר לו,
כאילו במקרה: "אני מקווה שרותי הפוזלת לא תהיה חולה עוד הרבה זמן". נועם
התפלא. מה פתאום "רותי הפוזלת"? אף פעם לא הרגיש שמשהו לא
בסדר בעיניים הכחולות שלה. להפך: העיניים של רותי היו הדבר הנחמד ביותר
בפניה. היה להן מבט חביב ומתוק. באוות יום אחרי הצהריים
ביקר נועם אצל רותי. היא עדיין הייתה מצוננת, והעיניים שלה היו אדומות קצת. מיד
נזכר נועם בכינוי- פוזלת, או כמו שאומרים הילדים- קסוקרית. למרות שהתאמץ מאוד לא יכול
שלא להסתכל בעיניה. לבסוף לא התאפק ואמר לה: "לא ידעתי שהבנות
בכיתה קוראות לך 'רותי הפוזלת' "... רותי נעלבה מאוד, והסמיקה. אחרי כמה ימים חזרה רותי לבית-הספר.
כשראתה את נועם מתקרב אליה התחילה ללכת לקראתו. פתאום שמעה את נעמי אומרת:
"רותי הפוזלת נורא מנוזלת". האם היה זה נועם אשר צחק
מהבדיחה? רותי הסתובבה ועיניה הביטו בו במבט מאשים. "לעולם, לעולם לא
אדבר אליו יותר", החליטה בליבה והתרחקה משם במהירות. כל אותו יום הייתה רותי
במצב רוח רע. כשנשמע קול הפעמון, תפסה את הילקוט ומהרה לברוח הביתה. נמאס לה בית-הספר, נמאסה עליה
הכיתה ונמאס לה הכינוי הארור! היא תלך לבית-ספר אחר!
במשך אחר הצהריים התנהגה רותי כאילו כלום לא קרה. היא הכינה שיעורים לבד (זה
הולך הרבה יותר מהר!), ואפילו הלכה לספריה להחליף ספר. רק בערב, כשכבה לישון,
פרצה בבכי. אימא שלה נגשה וישבה לידה על המיטה. תוציאי אותי מבית-הספר, -
בכתה רותי בקול רם. אני רוצה לעבור למקום אחר. שם אולי לא יקראו לי רותי
הפוזלת. אולי את צודקת, - אמרה האם. מחר אגש ואדבר עם המורה. לא, לא! - קראה רותי בבהלה
– אל תדברי עם המורה. אני לא רוצה שהיא תדע!- ובאמת מה תגיד עליה המורה?
חשבה רותי. האם רק לילדה אחת יש כינוי? להרבה תלמידים בבית-הספר קוראים
בשמות. האם זאת סיבה לעזוב את בית-הספר? למחרת בבוקר התעוררה רותי
בלב קל. "מצחיק" -חשבה- "אם כינוי טיפשי יכול להשפיע על חברות,
אז הוא טיפש שלא כדאי בכלל לחשוב עליו". מתברר שנועם לא היה "טיפש
כזה". כשהגיעה רותי לכיתה, מצאה פתק במגירת השולחן. בפתק היה כתוב: "
רותי, אם הכינוי שלך גורם לך לצער ואני כאבתי לך כאשר צחקתי- אני מבקש סליחה.
אבל תאמיני לי שהייתה לי סיבה טובה לצחוק, גם לי
היה כינוי בבית הספר הקודם, והוא רדף אותי כל השנים. פעם אגלה לך, ואני בטוח
שגם את תצחקי. ועכשיו תפסיקי בבקשה עם ה'ברוגז' ". רותי הרגישה כאילו אבן
ירדה מליבה. היא הרימה את ראשה וראתה את נועם עומד לידה ומחיך: מה היה הכינוי
שלך- שאלה והסתכלה במשקפים שלו. נועם התכופף אליה ולחש לה
בסוד: קסוקר! "מה מצחיק
כל-כך?"- שאלו הילדות כשראו את רותי מתגלגלת מצחוק. "זה הסוד שלו!"-
אמרה רותי.
|
