מימי אילן

בבית שממול למועדון לב אחים, בקומה הראשונה היה התריס מוגף במשך ימים רבים, כי ההורים שגרו שם, משפחתו של דורון, עברו לעיר אחרת.

יום אחד הבינו החבר'ה כי התריס פתוח לרוחה... דירים חדשים באו לגור כאן.

"מה, לא ידעתם?" שאל גלעד את החבר'ה וגאווה נסתרת נכרה בקולו, "אתמול בערב ראיתי משאית עמוסה ברהיטים והסבלים הביאו הכול לדירה".

אחר כך, לפני שהתחיל לשחק בכדורגל, הבחינו כולם בראש קטן שהציץ אליהם מן החלון: היה זה נער כבן גילם, בעל רעמת שער שחורה ומשקפים, והוא התבונן בהם בסקרנות. גם למחרת, כאשר התכנסה החבורה במגרש, השקיף עליהם מלמעלה הנער החדש, אך הפעם לא הסתפק בצפייה אילמת.

באמצע משחק כדורגל רווי מתח, נשמעה לפתע קריאה מהחלון שבקומה הראשונה: "היי ג'ינג'י, תנסה להתקרב יותר! ההגנה נורא חלשה!".

כולם הפסיקו לשחק ושלחו מבטים נזעמים אל הזר המתערב. יוסי, שעמד בשער, היה נבוך למדי. ואלו אמציה ויהויקים שהיו בהגנה, לא רצו להראות נעלבים ופלטו לעברו: "גם כן חכם! נראה אותך משחק איתנו". הנער לא ענה להם, והחבר'ה המשיכו במשחק, אך עכשיו לא יכלו להתעלם מנוכחותו של הנער המתבונן בהם. כולם הרגישו כאילו נעוצות עיניו בגבם. בכל פעם שנעשתה טעות בהגנה, נשלחו מבטים גנובים לעבר החלון הפתוח, והנער החדש חיך חיוך דק כאומר: "אמרתי לכם!".

גם בימים הבאים הופרע המשחק בגלל הערותיו הקולעות של הנער החדש. "הוא בטח כזה מין פרופסור שכל היום קורא", העירה מקשינה, שישבה יום אחד עם חשביה על הדשא, כדי לראות את המשחק. "בדיוק אחד כזה חסר לנו פה..." רטן חשביה ותלש בכעס עלי דשא ירקרקים. "אני אומר לכם שצריך לסדר אותו!" קרא יוסי. "נכון!" התלהב משה, וכבר הייתה לו הצעה: "אולי נשלח פצצת מים לעבר החלון?".

העיניים התנוצצו. כולם נזכרו בתעלולי פצצות המים מהשנה שעברה...

"ואולי נשים לו מארב? נחכה עד שיצא החוצה ונבהיל אותו. איזו קבלת פנים מוצלחת זאת תהיה!" בדמיונם ראו את הנער החדש נבהל ובורח.

המזימות הלכו והתרבו וקשה היה למצוא את המוצלחת ביותר.

אך בינתיים שוב הגיע אמציה עם הכדור ושוב מצאו עצמם החברים שקועים בכדורגל. וכמו תמיד הופיע ראשו של הנער החדש, צופה במשחק בעיניים בוחנות. גם הפעם לא יכול היה להבליג למראה טעות חמורה של יוסי השוער, שפרץ קדימה ללא סיבה ונטש את השער. "חזור לשער!" גער בו החדש מלמעלה. באותו רגע בעט מישהו בכדור והוא חדר ישר פנימה. יוסי לא הצליח להתאפק, הוא נעץ מבט זועף הנער החדש, תפש את הכדור זרק אותו לעברו בתנופה עזה. ראשו של הנער החדש נעלם מהחלון. החבר'ה נותרו נבוכים ומבוהלים. "מה עשית?" גער אמציה ביוסי. "קלקלת הכול!" הצטער גלעד. "מי יודע מה קרה לו!" נשך משה את שפתיו.

יוסי בעט בכדור בעצבנות וסנן מבין שפתים חשוקות: "זה מגיע לו. כל הזמן הוא מעיר הערות!". "אולי נברח?" הציע משה ושלח מבטים עצבניים לעבר החלון.

אך איש לא נראה ואף קול לא נשמע משם. החלון נראה ריק ומיותם. "אני מקווה שאתם לא מתכוננים להלשין עלי", אמר יוסי והעביר מבטו על פני החבורה. "אני מציע שלא נתנהג כפחדנים". אמר אמציה, "יש לי רעיון". כולם התקבצו סביבו בהתרגשות. "בואו נלך אליו ונברר מה קרה לו. נראה אם האבן של יוסי אכן פגעה. אנו מוכרחים לראות אם קרה לו משהו!"

"מה פתאום?" מחה יוסי, "מה פתאום ללכת אליו?". "ואולי הוא שוכב שם חסר הכרה, ואין אף אחד בבית?" הרהר גלעד בקול. החבורה התקרבה אל הכניסה לבית. יוסי פסע מאחור בהיסוס. אמציה דפק על הדלת. כשלא נשמעה תשובה דפק חזק יותר. "ששש", לחש יוסי, "אל תרעישו כל כך!". לבסוף נשמעו צעדים מתקרבים. הדלת נפתחה. בפתח עמדה אישה בעלת פנים נעימות. היא הביטה בהם מופתעת, מחכה למוצא פיהם.

החבר'ה הנבוכים לא ידעו מה להגיד, אפילו אמציה שתמיד יודע להגיד את הדבר הנכון במקום הנכון, לא פצה את פיו. לפתע חיכה האישה "אהה, אני מבינה, באתם בודאי לראות את בני. הוא מצפה לביקורכם?" שתיקה.

"בואו היכנסו. אני שמחה שסוף סוף יש ל חברים בשכונה החדשה, הוא קצת בודד מאז שעברנו דירה...".

היא הובילה את הילדים לטרקלין נאה וביקשה מהם לשבת, אך כולם נשארו נטועים במקומם. "חכו רגע, אלך לקרוא לדניאל", אמרה להם והושיטה לעברם קופסת סוכריות. דניאל! אפילו את שמו לא ידעו!

האישה פסעה לעבר מסדרון צר וארוך, שדלת סגורה בסופו. "עכשיו היא כבר תגלה", אמר יוסי בלחש וקולו רווי דאגה. "אתם חושבים שנצליח לברוח לפני שהיא תחזור?"

איש לא ענה לו. כולם הביטו במתח רב בדלת הנפתחת. האם עוד מעט ישמעו צעקות? האם עוד מעט תקרא אימא של דניאל: מה קרה לו? מה עשיתם לדניאל שלי? אמו של דניאל חזרה אליהם מחייכת: "דניאל מבקש שתכנסו לחדרו". תחילה היססו, אבל אחר כך פסעו במסדרן הצר בצעדים קטנים. ראשון הלך אמציה ובסוף השורה יוסי. הם נכנסו לחדר קטן, שקירותיו עמוסים במדפי ספרים. ברגע הראשון נדמה היה להם כי טעו במקום: לנגד עיניהם נתגלה ילד ישוב על כסא גלגלים. רק ראשו והחיוך שבזווית הפה היו מוכרים להם. כן, זהו אותו פרצוף ממושקף, שהקניט אותם במשחקי הכדורגל שלהם!

דניאל גלגל בידיו את כסא הגלגלים והתקרב אליהם. "שלום, אמציה" אמר, אחר כך קימט את מצחו: "ואתה יהויקים, נכון? וזה משה!" לבסוף נעצר מול יוסי. "אתה צלף יותר טוב מאשר שוער! מזל שהזזתי את הראש בזמן... אחרת...

נו, טוב, למזלי החלק העליון של גופי הרבה יותר זריז מהרגלים", והוא הניח את ידיו על רגליו הדוממות, המשותקות. "כבר תכננתי תוכניות איך להחזיר לכם", הוסיף.

כולם חייכו במבוכה. כל המזימות שרקמו על נקמה... פינו מקומן למחשבות אחרות לגמרי: מחשבות על הילד הזה, המרותק לכסא גלגלים.

אמציה היה הראשון שביטא את מחשבותיו. "מה דעתך, דניאל, שתצא איתנו למגרש?" ובלי לחכות לתשובה, כבר הצביע על משה ויוסי: "שניכם סוחבים מלפנים", אמר, "ויהויקים ואני- מאחור". עוד בטרם הספיק דניאל להסכים או למחות- וכבר היה במגרש, יחד עם כל החבר'ה. ועוד בטרם פצה את פיו כדי לומר דבר מה, כבר נשלח לעברו כדור, והוא תפש אותו בידיו צחק בהנאה. כעבור שעה קלה התערבבו הקולות והצחוקים אלה באלה: לחבורת "לב-אחים" הצטרף חבר חדש.