משהגיע הסתיו התחילו תלמידי בית הספר להתאמן ברכיבה על אופניים,

כי המנהל החליט לערוך השנה מרוץ אופניים בין תלמידיו ונקבעו פרסים למנצחים.

התלמידים התווכחו בהתלהבות רמה ורצו לנחש מי יזכה בפרס הראשון.

רב התלמידים קבעו שבקבוצה של הכיתות הגבוהות ינצח עודי, שהיה ידוע כמומחה

ברכיבה על אופנים, ואחריו בא בתור יעקב.

ביום ההתחרות התברר, שעוזי אינו יכול להשתתף, כי באותו יום לא היו לו אופניים.

בבית היה רק זוג אופניים אחד, שאותו לקח אחיו של עוזי שרכב עליהם לעבודה.

כשנודע הדבר לתלמידים הייתה התרגשות כללית.

עליך להשיג אופניים, אתה יכול לשאול אופניים אצל יעקב, יש בביתם שני זוגות.

אבל יעקב לא רצה להשאיל ליעקב אופניים.

ברגע האחרון- נימק יעקב- אפשר שיתגלה איזה קלקול באופניים ואזדקק לזוג השני.

התלמידים לא תיארו לעצמם, שיעקב אינו חברותי עד כדי כך.

כאשר נודע הדבר למחנך הכיתה, אמר:

אל תצטער, עוזי, קח את האופניים שלי, הם אומנם גבוהים במקצת בשבילך אבל תוכל

להשתתף בתחרות.

עוזי הודה למחנכו וקיבל את אופניו.

תלמידי הכיתות הגבוהות התכוננו לזינוק. הנה יצאו לדרך. עוזי היה האחרון, ולפניו רכב יעקב.

תחילה לא יכול היה עוזי להשתמש בכל יכולתו. אופניו של המורה היו גבוהי מידי וכבדים,

אבל הם היו במצב טוב, הכל היה מרוח ומשוח כראוי.

לאט לאט הסתגל עוזי לאופניים, לא עבר זמן רב ועוזי השיג את המשתתפים בזה אחר זה.

לו יכול היה להשיג גם את יעקב! אבל בכל זאת פקפק, ובפרט שלא ראה אותו כלל לפניו.

בהגיעו למחצית המסלול- נראה לו לפתע יעקב במרחק של קילומטר בערך.

עוזי ידע שאם ישיג את יעקב יקבל את הפרס הראשון. הוא הגביר את המהירות.

כשהפנה יעקב את ראשו וראה את עוזי- הגביר אף הוא את מהירותו.

הדרך הובילה כעת אל הגבעה, ושוב היו אופניו של המורה בעוכריו של עוזי.

אם רק אצליח להגיע לגבעה, אוכל להשיג את הזמן שאני מפסיד הרהר.

סוף סוף הגיע עוזי לפסגה, ועתה התחיל לרוץ במהירות במורד הגבעה.

פתאום שמע קול אנחה. הפנה את ראשו: על הדרך שכב יעקב.

הוא נפל ואופניו נשברו.

עתה, ללא ספק, אקבל את הפרס הרהר עוזי והתאפק לא להוציא מפיו קריאת שמחה.

-          האם קרה לך משהו? האם נפצעת?- צעק עוזי לעברו של יעקב.

-          נקעתי רגל, איני יכול לזוז..

-          האם כואב לך?

-          מאד! מאד!-יעקב נשך שפתיו לבל יצעק. אתה המשך לנסוע! רק קילומטר אחד

לפניך, ותקבל את הפרס הראשון. בגמר המרוץ תודיע לביתי שיבואו לקחת אותי.

עוזי הסתכל במסלול שלפניו, אין ספק שהוא יכול לקבל את הפרס הראשון.

אבל יעקב הוא הרי חברו, והוא מרגיש שאסור לו לעזבו ולהשאירו פה.

יעקב שכב ורעד מקור, כי היה מיוזע מן הנסיעה והכאב. הוא הסתכל בתימהון

בעוזי הקרב והולך אליו.

-          עליך למהר,עוזי, אם ברצונך לזכות- צעק.

-          הפרס אינו חשוב לי- ענה עוזי בשקט- קודם אעזור לך לשוב הביתה.

-          אבל לא תקבל את הפרס! ו... א.... אני הייתי כל כך לא חברותי אליך...

-          די! מי חושב על כך? ובכן, בא!

עוזי עזר ליעקב להתרומם ולקום.

יעקב הסתכל בחברו. במבטו היו תודה וגם בושה.

-          האם לדעתך הייתי עושה כמוך, אלו הייתי במקומך?- שאל

-          אני בטוח שכן! ענה עוזי.

   יעקב נענע בראשו, אבל עוזי הרים אותו בזהירות, הושיבו על האופניים

   והובילו אט אט לעבר ביתם.

  באותו זמן סיימו התלמידים את התחרות.

  בו בערב התקיימה חלוקת הפרסים בבית הספר.

 יעקב לא השתתף בחגיגה. הוא שכב במיטה ותחבושת על רגלו. הוא סיפר לאביו מה

 שקרה בינו לבין עוזי.

 אביו של יעקב יצא מיד לבית הספר והתלחש עם המחנך. הגיע הרגע של חלוקת

 הפרסים. כאשר סיימו לחלק את הפרסים למנצחים, הכניסו לחדר אופניים,

 כמעט חדשים, והמנהל הכריז:

-          זהו פרס הכבוד למנצח הגדול ביותר של היום. זהו פרס לתלמיד אשר כבש לא רק

את המרחק, החול והגבעה, כי אם דבר קשה יותר. הוא כבש את יצרו

מחיאות כפים סוערות פרצו בזמן שהוגשו האופניים לעוזי.