מירה  מינצר-יערי

יואל תמיד רצה מקום שיהיה רק שלו.

מקום סודי שרק הוא יידע עליו, ויוכל להיות בו לבדו ובאין רואה.

ומפני שיואל כל כך רצה מקום כזה – הוא לקח פטיש, ומסמרים

וכמה קרשים וסחב והעביר את כל הדברים ליד גזעו של איקליפטוס

ענקי, שעמד יחיד בין הכביש והשדות כבר המון שנים.

זה המקום שיואל בחר לבנות בו סוכה, שתהיה רק שלו, ורק הוא

יידע עליה ויוכל להיות בה לבדו ובאין רואה.

דבר ראשון הוא תקע קרשים בגזע העץ, וכך עשה סולם לעלות בו.

ואז עלה יואל בסולם, בחר ענף רחב ועבה, שבו הוא יקבע את הקרשים

ברצפת הסוכה.

וכשהיה לו סולם וענף, התחיל יואל למשוך קרשים, ולחבר אותם במסמרים

וחבלים ולבנות מהם סוכה, שתהיה רק שלו.

הוא בנה ועבד עד שהיום פנה והחשיך סביבו.

רק אז ירד יואל מהעץ. כשהוא משאיר את הכלים לעבודה שימשיך

בה מחר, נתן חיבוק ונשיקה לגזע הענקי ורץ הביתה.

ארוחת ערב אכל יואל בתיאבון רב, ובלי לספר אפילו במילה אחת

על מקום סודי שהוא בונה, שיהיה רק שלו, רק הוא יידע עליו, ויוכל להיות

בו לבדו ובאין רואה.

אחר-כך התרחץ ושכב לישון, כשהוא מלא שמחה והתרגשות אל יום המחר.

בבוקר קם יואל, ורץ אל העץ להמשיך בבניין הסוכה.

האיקליפטוס הענקי כאילו חיכה לו בין הכביש והשדות, ואפילו לבש

לכבודו פסים של אור, ורוח מאוד נעימה.

יואל נתן חיבוק ונשיקה לגזע, וכבר כמעט עלה לסוכה, ואז בבת אחת

התפוצץ השקט, ונקרע ברעש צעקות וצחוק.

ומלמעלה, מתוך הענפים, פגע ביואל מטר ענבים, והתיז על גופו,

ראשו ופניו.

הדמעות שירדו מעיניו נצבעו בעסיס ענבים אדום, ונמרחו כמו פצעים

עם העלבון והבושה.

והצחוק עם רעש צעקות הוסיף ליפול עליו מתוך הענפים בעוד יואל

עומד ומחבק את גזע האיקליפטוס, ובוכה.

אף פעם לא גילה יואל מי היו הילדים, שלקחו לו את העץ והתחבאו

בין הענפים, בשביל לירות בו ענבים עד שיברח משם.

ומאז גם לא נמצא ליואל מקום, שיהיה רק שלו, ורק הוא יידע עליו,

ויוכל להיות בו לבדו ובאין רואה.

                מתוך הספר: "ואולי אני מבין אותי ויש לי זמן אלי"