נתן יונתן

בשבתות הייתי משוטט בגבעות האפורות. שם הייתה נושבת רוח עזה,

שהביאה ריחות פרחי בר ורכסים שטופי שמש.

פעם אחת פגשתי בעבד, נער רועים בדוי. לא הייתה לנו שפה אחת,

אך גם השנאה של המבוגרים טרם דבקה בנו. שעשועי ילדות אינם צריכים למילים.

מסתתרים היינו באחד הערוצים, שמי הגשם הותירו בהם סחף וחול טובעני,

ושם בילינו שעות רבות. עדר הבקר היה מכרסם את גבעולי החרולים השדופים,

ואנו ממתיקים סודות בצינת- הערוץ.

עד שבאו ימים של איבת עמים. יריות קרעו את דמי הלילה וצל קודר העיב את

פני האנשים. הבדווים עקרו אוהליהם אל מרחקי המישור לרגלי הרי יהודה ועבד

לא נראה עם עדרו ימים רבים.

שבת אחת הופיע כמתגנב, עבר בחופזה את הדרך, פנה כה וכה עד שמישהו גער

בו וגרשו אל עבר הגבעות האפורות. מיהרתי ללכת בעקבותיו. פחד כמוס דבק בי,

אך הידידות הישנה והסקרנות הניעוני ללכת אחריו.

השגתיו באחד הערוצים. תחילה נבהל, אך פחדו סר מעליו בראותו את פני.

עמד וברכני לשלום. אחר כך ירדה עלינו שתיקה כמו צל.

מסביב היה ישימון של גבעות וקוצים, וכבר נטה היום לערוב ואנו עמדנו זה מול

זה- שני ילדים שותקים ועצובים.

ואז הגיש לי את השי היחיד, שי של עוני שהיה בידיו: מקל הרועים שלו, הנבוט.

זה היה מקל ישן, קשוח, שפיתוחי הסכין העתיקים נחרתו בו בסבלנות של רועי

בקר נודדים. הושיט לי את הנבוט ביד שחורה, רזה ורועדת.

ולפתע חשתי בצינת הערב. ממרחקים שמעתי קריאה, ונדמה היה לי שהיא מכוונת

אלי. נפרדנו איש לעברו. לא הבטתי לאחור עד שהתרחקתי מעט, ואז נפניתי לאחור

ועיני הבחינו בצלליתו של עבד, החומקת על קו הרכס.

אחר הדברים האלה באו ימי הדמים. אולי נתנו לעבד סכין או רובה,

אולי הסיתו אף אותו לרצוח. עקבותיו נעלמו. גם הנבוט שקיבלתי מידו נעלם ברבות

הימים בדרכי נדודי: אך זכר האחווה והפרידה ההיא חי איתי מעבר לשכחה,

מעבר לאיבת עמים. זיכרון הוא, על אחוות בני אדם במדרוני גבהות אפורות,

בערוצי נחלים, על פני מישורים רחבי- ידיים ועל חופי ימים רבים.