|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאת עמוס לוין אמנון הוא
חברי הטוב. ביתי ניצב ליד ביתו ובבית
הספר אנו יושבים על ספסל
אחד. יום יום אנחנו הולכים יחד לבית הספר וחוזרים יחד הביתה. גם
סודותינו משותפים הם. שעות ארוכות נוהגים אנו לשבת במחסן שבירכתי חצרו
של אמנון; האפלולית העומדת בו בדרך קבע נעימה לנו מאוד. בקול
חרישי מגלים אנו זה לזה את כל הסודות, התוכניות והחלומות של כל אחד
מאיתנו. כך היה
הדבר, עד ליום שנפסקה פתאום החברות הטובה. הכל התחיל
עם הכדור. אביו של אמנון קנה לבנו כדור חדש. לא סתם כדור
היה זה, אלא כדור גדול , שמשחקים בו שחקנים גדולים. אמנון
החזיק בכדור כמי שמחזיק אוצר יקר. מבריק היה ומצוחצח וגרגר אבק לא
דבק בו. לפעמים היה אמנון זורקו למעלה וממהר לתפסו, מחשש שמא
יפול ויתלכלך חלילי... בסוד סיפר לי אמנון, כי לפני לכתו לישון, הוא מסתיר
את הכדור במקום סתר. איש בעולם אינו יודע עליו מלבדו... הכדור
החדש הזה הרגיז אותי.הרי כדורים נועדו למשחק, ואילו הכדור הזה מיוחד
ומיוחס הוא ואין לגעת בו. כמה וכמה פעמים ניסיתי לדבר על ליבו של
אמנון ; הסברתי לו, כי דבר לא ירעה
לכדור אם נשחק בו מעט. אבל הוא
בשלו: "זהו כדור מיוחד, שהובא מחוץ לארץ. חבל עליו." בסתר לבי
התחלתי מתקנא בכדור. הנה בא זה ודחק את רגלי, ושוב איני חברו הטוב של
אמנון... יום אחד
יצא אמנון לרחוב, והכדור תקוע תחת בית שחיו. שעת צהרים הייתה. וקרני
השמש פגעו בכדור ושוו לו מראה של גולת זהב גדולה. -
שמעת? – לחשתי אל אוזנו של אמנון. -
מה שמעתי? – תמה אמנון. -
מארגנים נבחרת כדורגל בבית הספר. -
אז מה? -
אין דבר – השבתי – חשבתי שאתה
רוצה... -
בטח שאני רוצה – טען אמנון, - אבל
אני לא יודע... -
יקבלו אותנו – אמרתי בהתלהבות –
כמו כלום יקבלו. רק... -
רק מה? – שאל אמנון. -
צריך להתאמן. -
טוב, נתאמן – הסכים אמנון, והגניב
מבט חרד אל הכדור. -
אי אפשר כך, בלי כדור...- -
אבל... -
טוב – אמרתי, כשאני משתדל לא להביט
בכדור – אנחנו לא מוכרחים להיות בנבחרת. אמנון שתק רגע. עיניו היו נעוצות בכדור.ניכר היה בו, כי
מחשבות רבות מתרוצצות במוחו. -
אני מסכים – אמר לאיטו – אבל לא
נשחק הרבה. הוא הניח את הכדור על הקרקע, כמי שמניח כלי בדולח. אחר נגע
בו בקצה נעלו.הכדור התגלגל לאיטו. כאשר הגיע אלי, הנפתי רגלי
ובעטתי בו בכל כוחי. הכדור התעופף באוויר ונחת אצל אמנון. עצר בעד
מהלכו של הכדור והביט בו בעין בוחנת. לראות אם לא ארע לו דבר מה.
שוב הגיע אלי הכדור, ושוב בעטתי בו בכל כוחי. הכדור הסתחרר
באוויר, כאילו שמח גם הוא, על שנתנה לו סוף סוף ההזדמנות להוכיח את
כוחו. כך נמשך המשחק שעה ארוכה. כל כך שקועים היינו במשחקנו, עד
שלא ראינו דבר. רק הכדור ראינו מתעופף לקראתנו, ואנחנו מתאמצים
להשיגו. גם את רעשה של המשאית המתקרבת לא שמענו. לפתע ארע דבר נורא. הכדור סטה ממסלולו ונחת על הכביש. עתה
ראינו את המשאית. – הי! – נזדעק אמנון במלא גרונו. נהג המשאית לא ראה אותנו ולא שמע א זעקתו של אמנון. גם את
הכדור לא ראה. עמדנו קפואים במקומנו, והכדור התגלגל לאיטו על פני
הכביש. לאחר שפגעו בו גלגלי המשאית, היא המשיכה דרכה כאילו לא אירע
דבר, ועל הכביש היה מוטל גוש חסר צורה, מה שהיה עד לפני שלוש
שניות כדור חדש ומבריק.
למחרת לא פגשתי
את אמנון בלכתי לבית הספר. כאשר הגעתי לכיתה, מצאתיו
יושב במקומו. אמרתי לו "בוקר טוב", אך הוא לא
השיב לברכתי. פניו היו עצובים ועיניו אדומות. כל אותו
יום לא הביט בי. היינו כשני זרים, שנפגשו במקרה. למחרת עבר אמנון לשבת
במקום אחר. התברר לי כי פנה אל המורה בבקשה להחליף מקום, וזו נענתה לו.
עתה
הבנתי; אמנון "ברוגז" איתי. תחילה לא האמנתי בכך. האומנם? הרי היינו
חברים טובים כל כך! רציתי לפנות אליו בדברים. לשאול אותו. בליבי אפילו
חשבתי לטול את הכסף שבקופתי ולקנות בו כדור חדש לאמנון.אך כל המחשבות
הללו נדחו הצידה. לא, לא אתחנן אליו!. אם הוא רוצה להיות "ברוגז" –
שיהיה. אמצא לי
חברים אחרים במקומו. הימים
עברו וה"ברוגז" נמשך. לפעמים הייתי נזכר בימים, שבהם ישבנו יחד במחסן
והחלפנו סודות. כה רחוקים היו הימים
האלה, כאילו... כאילו לא היו מעולם. חברים
אחרים, טובים ונאמנים כאמנון, לא מצאתי. גם אמנון לא מצא לו, כנראה, חברים חברים
אחרים. לפעמים, כאשר היינו פוגשים זה את זה במקרה, נראה היה כאילו אנו עומדים
לפתוח בדברים וכל ה"ברוגז" ישכח, אך השתיקה נמשכה... יום אחד,
בהפסקה הגדולה, כאשר שיחקו בחצר בית הספר במשחק המחנים, שמעתי פתאום את
קולו של אמנון: "שימסור לי..." לא, הוא
לא קרא בשמי; אבל בכל זאת דבר אלי. מאז אותו
יום נהגנו לדבר זה עם זה. לא, ה"ברוגז" לא נפסק, אך כשרצינו לבקש דבר מה זה
מזה, מדברים היינו בגוף שלישי, כאילו עמד משהו בינינו... ה"ברוגז"
הזה היה טיפש בעיני. רציתי להפסיקו, אך לא ידעתי כיצד. לא רציתי שיחשבו... נדמה לי
שגם אמנון חשב מחשבות דומות, וחוץ מזה, כבר התרגלנו לא לדבר זה עם זה ולא להיות
חברים... ערב אחד,
לאחר שסיימתי להכין את שיעורי, יצאתי לרחוב. קיוויתי למצוא משהו מילדי השכונה,
כדי לשחק עמו מעט... פתאום ראיתי את אמנון צועד לקראתי. ודאי סיים גם הוא זה
עתה את שיעוריו ויצא לרחוב, משהו לשחק עמו מעט... קרבנו זה לזה ועמדנו, מביטים
איש ברעהו ומשפילים עינינו במבוכה. עוד רגע ונפנה זה מעל זה, וכל אחד ימשיך בדרכו. -
אתה... – נשמע קולו שלאמנון. רפה
היה הקול, כאילו הגיע ממרחקי-מרחקים – -
פתרת את כל התרגילים? -
כן... – השבתי בקול מהסס. השונו את תוצאות שנתקבלו בפתרון התרגילים, ואט אט נתקשרה
השיחה. דומים היינו לשני חברים, שלא ראו זה את פניו של זה ימים
רבים. למחרת שוב הלכנו לבית הספר, ועוד באותו יום ישבננו ליד ספסל
אחד. את ה"ברוגז" שכחנו, וגם את עניין הכדור לא הזכרנו
עוד.
|
