דליה בר-לב

אני נחשבת לילדה "לא מקובלת". אני אפילו לא יודעת בדיוק למה.

אולי מפני שאני כזאת שתקנית- חושבים שאין לי מה לומר, אבל יש לי.

יש לי הרבה מה לומר, אלא שבדרך כלל אני לא אומרת. המילים נשארות אצלי בפנים.

גלית אומרת לכל אחד כל מה שהיא חושבת. כל הזמן שומעים אותה, בכיתה ובשכונה.

אותי לא. אני מן שתקנית כזאת. זה לא אומר שאין לי שכל כמו שכמה ילדים חושבים.

כשגלית הייתה חולה הבאתי לה שיעורים, כי היא שכנה שלי.

אחר כך לא דיברה אתי ממש, אז איך היא יכולה לדעת אם יש לי מה לומר או לא?

לא רק גלית היא כזו...ממהרת כזו תמיד,

אחת שאומרת מה שבא לה, שתמיד יש לה מה לומר על כל דבר.

גם אורנה כזאת, וגם מיכל ויעל. אולי בגלל זה הן חברות.

אני מצאתי לי חברה שתקנית, כמוני. קוראים לה רותי. היא התחילה ללמוד בכיתה שלנו

רק השנה, ולפני שהגיעה לא היו לי חברות טובות ממש.

רותי מצאה חן בעיני מהתחלה, אולי מפני שהיא נראית כזו...רגילה, ולא זוהרת כמו

הבנות "המקובלות"... גלית, אורנה, מיכל ויעל הולכות למסיבה בכל ערב שבת.

קבוצת ילדים בכיתה, נפגשים ביחד במסיבות, הם הקימו מן חברה. אני לא איתם.

אני גם לא רוצה. רותי ואני נפגשות לפעמים בערב שבת, משחקות מפטפטות וזהו.

נחמד לנו ביחד. בימי ראשון אנחנו שומעות על מה שקרה במסיבות שלהם.

תמיד קורה אצלם איזה ריב, או סכסוך, או ויכוח, והם ממשיכים אותו ביום ראשון

בבוקר. מתלחשים זה עם זה, מביטים לצדדים ונזהרים שאף אחד לא ישמע.

כאילו זה מעניין מישהו. גם כשהם מתכננים את המסיבות שלהם הם מתלחשים ומסתודדים,

כמו ילדים קטנים, בחיי.

ביום שלישי קרה דבר משונה. גלית ניגשה אלי בהפסקה ואמרה לי שהיא מזמינה אותי אליה

למסיבה, בערב שבת.

ממש נדהמתי, היא? אותי? למסיבה? מה פתאום?

הבטתי בה ולא ידעתי מה לומר.

"מתאספים אצלי בבית בשעה שמונה בערב", אמרה וחייכה מן חיוך מאולץ.

אחר-כך מיהרה אל החברות שלה, ואני נשארתי עומדת ולא ידעתי מה לעשות.

מה פתאום היא מזמינה אותי? "מה זה חשוב כל כך למה היא הזמינה אותך?תלכי ודי!"

אמרה אימא שלי, כשסיפרתי לה.

"אבל מה אעשה שם?" שאלתי. "אני לא יודעת לרקוד, אני לא אוהבת לרקוד,

ואפילו הבגדים חגיגיים אין לי. מה פתאום היא הזמינה אותי?"

"תלכי פעם למסיבה", הפצירה אימא שלי, "אני אקנה לך חולצה חדשה ותוכלי להשתמש

בחגורה האדומה שלי".

אימא שלי רוצה שאני יצא לבלות. היא התלהבה מעניין המסיבה הזו יותר ממני.

אחרי לבטים החלטתי ללכת.

ידעתי שגם ליאור יהיה שם. הוא שיך לחברה שלהם. אולי הוא...אולי...

אולי הוא יזמין אותי לרקוד..מי יודע...אבל נזכרתי שאני לא יודעת לרקוד.

ניסיתי להתאמן קצת, מול הראי, בחדר שלי. לא כל כך הצלחתי.

ביום חמישי התחלתי קצת להתרגש. רותי שאלה מה איתי, אבל לא סיפרתי לה.

לא יודעת למה. אולי הרגשתי שהיא תקנא, ולה רציתי להכאיב לה.

גלית לא הזכירה יותר את עניין המסיבה. היא המשיכה להסתודד בהפסקות עם החברות

שלה, כרגיל. כשהייתה חולה והבאתי לה שיעורים, פתאום היה לה חשק לדבר איתי.

אני חושבת שזו הסיבה שהיא הזמינה אותי. הרגישה מן חובה כלפי. כן, זו הסיבה,

נימוס, זה הכל. ואני כבר חשבתי...החולצה שאימא קנתה לי הייתה יפה.

מדדתי והבטתי בעצמי בראי. צבע אדום הולם אותי, פיזרתי שערי.

מתאים לי שיער פזור. פתאום נראיתי אחרת. כמו מן גלית, או אורנה.. משונה...

גלית לא אמרה לי יותר אף מילה. אולי זאת מתיחה? אבל לא, היא לא רעת לב,

היא סתם כזו...כזו...כמו "המקובלות" האחרות...קשה להסביר..

ביום שישי, אחרי הלימודים, ניגשתי אליה. היא עמדה ופטפטה עם אורנה.

"את מזמינה היום למסיבה,נכון?" שאלתי אותה, כדי להיות בטוחה, והיא אמרה:

"כן, בטח!"

אבל שמתי לב שאורנה הביטה בה במבט מופתע. כשהתרחקתי מהן, החלו לחשושים.

בשבע בערב כבר הייתי לבושה.

עמדתי ליד החלון, והסתכלתי לכיוון הבית של גלית.

ברבע לשמונה הם התחילו להגיע.

אימא שאלה למה אני לא יורדת, ואמרתי לה שעוד מעט, יש זמן. לא בוער.

חוץ מזה, מה אעשה שם ביניהם?!

שוב הבטתי בראי. מתאים לי צבע אדום...אבל זו לא נילי שאני מכירה שם...בראי.

שיער אסוף לצמה- זו אני. ואני לא יודעת לרקוד. הם יצחקו לי...

ועם מי אדבר שם? כולם יסתכלו עלי כאילו נפלתי מן הירח..

נילי מגיעה פתאום למסיבה של ה"מקובלים" וה"מקובלות"..

לו לפחות הייתי בטוחה שליאור שם... לא ראיתי אותו מבעד לחלון...אולי הוא הגיע

בדיוק כשהבטתי בראי...ואולי הוא בכלל חבר של אורנה, כמו שרותי אמרה לי.

"נו, תרדי כבר,נילי, מה איתך?" זו אימא שלי. אימא שלי חושבת שאני מסכנה כשאני

יושבת בבית בערב שבת, ולא הולכת למסיבות.

אימא שלי מצטערת שאני לא מה"מקובלות". היא לא מדברת על זה, אבל אני מרגישה.

פתאום קנתה לי חולצה אדומה.

אבל אני לא מסכנה. אין לי עם מי לדבר שם. ושגלית לא תרחם עלי.

הבאתי לה שיעורים כי היא שכנה שלי.

אספתי את השיער, כעת אני שוב נילי הישנה והמוכרת.

השמה שמונה ועשרים דקות. אני הולכת. "לא אחזור מאוחר", הבטחתי לאימא.

"כרגיל, בעוד שעה וחצי שעתיים". כמו תמיד כשאני הולכת לרותי, בערב שבת.

טלפנתי אליה לפני עשרים דקות. היא בבית שלה. מחכה לי. היא הייתה בטוחה שאטלפן.